<h1>תוספות רבינו טודרוס ב"ר יצחק מגירונה על נזיר</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כל כנויי נזירות וכו'. בפ"ק דנדרים [י' ע"א] מפרש ר' יוחנן כנויין לשון גוים הם כלומר משבעים לשון. ולפי"ז תנא הך וה"ה שאר לשונות הגוים, אלא משום דהנך רגילי וסמיכי בדוכתייהו דרבנן תננהו. א"נ הנך קרובין ללשון תורה בזיי"ן דאית בהו. ואע"ג דלא ידע מאי קאמר הוי נזיר, אבל באידך לישני דוקא במכיר כגון מדי למדיים ולעז ללועזים. וריש לקיש אמר לשון שבדו להן חכמים להיות נודר בו. פירוש בדו, מלשון בחדש אשר בדה מלבו. ומפרש התם טעמא דתקינו רבנן הנך לישני משום דזימנין דבעי למימר כי נדיר, לה' קרבן, ואמר לה' ולא אמר קרבן, ומפיק ש"ש לבטלה. להכי תקינו כנויין דנדר, דהיינו קונם קונח קונס. וכיון דלא אמר קרבן לא אמר לה', שאינו לשון נופל על לשון. וה"ה הכא בנזיר. וא"ת לריש לקיש מי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי נזיר ואמרי רבנן [דהוי] נזיר ומייתי חולין לעזרה. וי"ל דכיון דתקון רבנן למנדר ולמנזר בהנך לישני ואיהו קא מכוין לנזירות הו"ל כעיקר לשון. אי נמי י"ל דעד כאן לא פליג ריש לקיש ואמר לשון שבדו אלא בנדרים, אבל בנזיר מודה דלשון גוים הם. תנא בסדר נשים קאי מ"ט תנא נזיר. תימה לימא כדאמרינן בריש סוטה [ב' ע"א] איידי דתנא כתובות ותנא המדיר תנא נדרים ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר ואיידי דתנא נזיר תנא סוטה משום דהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, ומאי קשיא ליה הכא אמאי תנא נזיר, איידי דתנא נדרים תנייה. י"ל דאפילו הכי טפי הו"ל למתנייה בסדר קדשים משום הקרבנות. ופריק אקרא קאי וכו'. לפרוש כנויין ברישא. תימה כיון דחסורי מחסרינן לה חסר ותני ידות ברישא קודם כנויין. י"ל דלאו אורחא דתלמודא לחסורי בבבא קמא דריש מסכתא.
<h2>דף ב:</h2>
דאתיאן מדרשא. תימה הניחא לר' יוחנן דאמר לשון גוים אלא לריש לקיש דאמר לשון שבדו כנויין חידוש הן טפי מידות, וחביבותא איכא, והוה ליה למתנינהו ברישא. והכי פרכינן בריש נדרים [ג' ע"א] ופרקינן דחסורי מחסרא ותני כל כנויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים ואלו הן כנויין קונם קונח, ואמאי לא פרקינן הכי הכא. וי"ל דהכא כר' יוחנן נקיטי ליה ולא חיישינן לדריש לקיש דלאו הלכתא היא. אי נמי ריש לקיש בנזירות מודה דלשון גוים הן כדפרשינן לעיל. ואיכא למפרך בכולה שמעתין נשאל את פי הנודר אם נתכוין לנזירות. ויש לפרש באומר לא כיונתי אלא כפי מה שידונו חכמים על פי הלשון שאמרתי.
לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. יש מפרש דאי סבר הויאן ידים אפי' אין נזיר עובר ליהוי נזיר, דל"ת דבכה"ג אפי' ידים שאין מוכיחות לא הוו משום דמשמע תענית [ומשמע] נזירות, וליכא ידים דנזירות כלל. דהא ליתא, דודאי טפי משמע נזירות מתענית, דאהא משמע מיד, ונזיר הוי לחול מיד ותענית אינו חל עד למחר. ופרקינן לא נזיר עובר לפניו ליכא לספוקי וכו'. כלומר ואפי' ידים מוכיחות הן, אין נזיר עובר דילמא אהא בתענית קאמר וליכא ידים כלל, ואע"ג דאתענית לא חאיל מיד לא קפדינן בהא. וא"ת הא אמר שמואל בפ"ק דקדושין [ה' ע"ב] האומר לאשה הרי את מקודשת הרי את מאורסת ולא אמר לי ה"ז מקודשת, ופרכינן אלמא ידים שאין מוכיחות הויין ידים והתנן האומר אהא ה"ז נזיר ואמר שמואל בשנזיר עובר לפניו, ופריק הב"ע דאמר לי. ובפ"ק דנדרים [ה' ע"ב] תנן מודר אני ממך מופרשני ממך אסור ואמר שמואל והוא שאמר שאוכל לך, ופרכינן לימא קסבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים, ופרקינן אין שמואל מוקי מתניתין כר' יהודה דאמר לא הויין ידים. וודאי מדמוקי מתניתין כותיה הכי סבירא ליה דלא הויין ידים. ובפרק המגרש [גיטין פ"ה ע"א] משמע דאית ליה לשמואל הויין ידים, דאמר גבי כותב טופסי גיטין, צריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם, ואילו מקום ודין דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין לא קאמר שיהא צריך להניח. אלמא לא בעינן ודין וכי לא כתיב ודין ידים שאין מוכיחות הויין, וש"מ הויין ידים. פירש רבינו תם ז"ל דתרי גווני ידים נינהו, הנהו דקדושין אינן קרובות למוכיחות, והא דשמעתין ודגיטין קרובות למוכיחות, וההיא דנדרים כההיא דקדושין. וא"ת אמאי לא פריק בקדושין כדפריק הכא דכשאין נזיר עובר ליכא ידים אפילו שאין מוכיחות ומשום הכי בעי שמואל עובר, ולעולם הויין ידים. י"ל קושטא דמילתא פריק דהתם בקידושין לאו מוכיחות הן כלל וליכא למימר בהו ידים כי הא כנ"ל.
אני הכותב במצותך מורי, נחפז לטרדות, משתוקק לשתות ממי בורך ולהתענג מזיו כבודך כי מפיך אנו חיים, יגדיל תורתך התמימה ויאדיר היכול, כחפץ קטן מקטני תלמידיך מצוה ועושה נאמן אהבתך. בונפוש דויויירש י"ץ
שאלה על ענין שאירע בקרפנטראש על אשה אחת קדשה שהיתה מזומנת לכל עובר ושב, ונכנסו לשם חבורה אחת מאנשים פוחזים והיו אוכלים ושותים עמה, ואחד מן הבחורים שהיה יושב אצלה שלח קלמנט כסף לקנות יין על יד נער אחד משרתם, ויקר מקרה שלא מצא יין למכור, והחזיר לו הקלמנט, ונתן הקלמנט בידה לשם קדושין, ושאלנו את פי העדים והגידו דבריהם בב"ד עם האיומין והחקירות הצריכות לזה, העד האחד העיד שהוא נתן לה הקלמנט ואמ' לה אני נותן לך זה לשם קידושין והיא שתקה וקבלה הקלמנט, שאלנו לו אם היה מדבר עמה על עסקי קדושין, והשיב שלא היו מדברים מזה כלל, העד השני העיד שהוא אמ' לה בזה אני מקדש אותך והיא שתקה וקבלה הקלמנט, שאלנו לו אם היו מדברים כלל על עסקי קידושין, והשיב לא, הודיענו אדני דעתך אם יש בזה שום ספק שיהיו ידים מוכיחות, שאלנו לעדים אם נתייחדו שניהם אחר זה, והשיבו שראו שנתיחדו שניהם אחר זה האיש והאשה בבית, שאלנו להם אם היה שום ספור ביניהם אחר נתינת הקידושין קודם הייחוד, והשיבו כי תכף שנתן לה הוכיחו אחד מחבריו ואמ' לו מה עשית, והשיב אחד מהנערים מה לך אין חשש בה כי הזכרת הקדושין הוא דרך שחוק וקלות, ואמרה האשה חלילה לי להתקדש לו כי כל דברינו שחוק, גם האיש המקדש אמ' איני מתכוין לקידושין כלל, מה דעתך אדני בזה הייחוד הנעשה אחר זה הספור אי אמרי' הן הן עדי ייחוד הן הן עידי ביאה אם לא, ואפי' ראו העדים שנבעלה אי אמרי' בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואף אם לא היו הספורי' ההם בנתים ונתייחדו לאחר נתינת הקידושין בלשונות הנזכרי' אי אמרי' בכאן הן הן עדי יחוד אם לא, ואף אם ראוה שנבעלה אי אמרי' בזאת האשה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אחלה אדני תאיר עיני עבדך ההולך בחשך בכל אלו הפרטים כי באורך נראה אור, שלומך ותורתך יגדל. תשובה בדיק רבא בעמיה ידע מה די בחשוכא ונהורא שרי עמיה, באשה אחת קדשה כו', והמבוקש על זה אם יש בזה שום ספק שיהיו ידים מוכיחו', שאלו אם נתיחדו שניהם אחר זה והשיבו שראו שנתיחדו שניהם כו', והמבוקש על זה בזה היחוד הנעשה אחר זה הספור אי אמרי' בכאן הן הן עדי יחוד הן הן עד ביאה אם לאו, ואפי' ראו העדים שנבעלה אי אמרי' בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם לאו, ואף אם לא היו הספורים ההם בנתים ונתיחדו לאחר נתינת הקדושין בלשונות ההם אי אמרי' בכאן הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אם לאו, ואף אם ראוה שנבעלה אי אמרי' כו'.
התשובה על חלקי השאלה בקצרה, על המבוקש הראשון אם באחת מלשונות של העדים שום ספק שיהיו ידים מוכיחות, נראה לעניות דעתי שאין ידים מוכיחות באחד מהלשונו' ההם, שהרי אין שם לשון מוכיח שלעצמו מקדשה, שהוא העקר בלשון הקדושין שיאמ' דברים שמשמען הוא קונה אותה לאשה, וזה הלשון שייחדהו מזולתו לא לשון שישתתפו בו הוא וזולתו, כי הוא מה שאין בו בית מיחוש, והיינו דאמרינן [קידושין ה' ע"ב] לימ' קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ואסיקנא הכא במאי עסקי' דאמ' לי, והנה כשאמ' אני נותן לך זה לשם קידושין או בזה אני מקדשך אותך, [ולא אמר] לי או בזה מקדש אותך לפלוני, וכ"ש הלשון הראשון שאינו נקשר עם מלת לי כל עיקר, ונמצא שהיותר מתוקן שבאלו הלשונו' חסר על עקר המלה המורה על עקר הקדושי' והויין להו ידים שאין מוכיחות, ובדוגמ' דמודרני ממך שאיני אוכל לך [נדרים ד' ע"ב], דבלא לך לא הויין מוכיחות דליתסר באכילה, והוא מתדבק בשווי עם הרי את מקודשת וכיוצא בו בלא מלת לי, כמו שמבואר בסוגיא דהתם, וכשהדבור יש בו חולשא ואינו מקולקל מעקרו כגון בידים מוכיחו' הוא דקא מבעיא לן [שם ו' ע"ב] אם יש יד בקדושין אם לאו, ואסתפקנא מלתא התם, ונקטינן לחומרא, אבל בדבור מקולקל כגון בידים שאין מוכיחות אין שום ספק דלאו כלום הוא, וזה נראה לי מבואר.
ועל המבוקש השני בייחוד או הבעילה בעדים עם הספור ההוא שהודו שניהם האיש והאשה ששחוק והתול היה או אפי' שלא היה עם הספור, הדבר מבואר שאם היה ממש בלשון הקידושין הספור ההוא אחר כן לא מעלה ולא מוריד, כי מעין חזרה היה, וחזרה בקידושין לא מהניא אפי' תוך כדי דבור כדאי' בבתרא [קכ"ט ע"ב] ובנדרים [פ"ז ע"א], אלא אהנו הנהו מלי דאמרי בתר הכי לאלומי דליכא בהנהו לישני לישנא דמוכח דקידושין הוו אלא חוכא וטלולא, ואהנו נמי לסלק כל ספק וכל טענה בענין הייחוד והבעילה שאינם למצוה אלא לזנות כמו שיתבאר, ונראין הדבור שאפי' בזולת הספור ההוא לא הייחוד ולא הבעילה אוסרים אותה, הייחוד אינו אוסרה שלא מצינו במבואר, ואע"פ שיתחלפו בו סברות בכל האישים הנכנסים תחת זה המין, שנאמ' בהן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אלא במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי [גיטין פ"א ע"ב], והטעם כיון שנתגרשה מן הנשואין כאלו הוא נמנע היות הייחוד בזולת הבעילה, ומהיות זה כמוחזק אצלנו אמרי' בה תרתי, חדא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואידך שהייחוד לבדו בעדים הוא כאלו ראוה שנבעלה לדעת ב"ה כדאי' התם, אלא שיש לספק אם עדי הייחוד בה כעדי הביאה במוחלט לכל דבר אם לאו ונכנס זה הספק מענין קטנה שלא מאנה והגדילה, והדבור בזה יוצא מגדר הכוונה, ונשוב לענינה ונאמ', שבזו הוא שמצינו הן הן עדי ייחוד אבל במי שקדמו לו קדושין דלא הויא בהו מקודשת כגון מקדש במלוה או מקדש בפחות משוה פרוטה או שקדש על תנאי לא אמרי' בהו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה, אלא עדי ביאה ממש הוא דבעינן בהו, כדאמרי' [כתובות ע"ד ע"א] מקדש על תנאי ובעל במלוה ובעל בפחות מש"פ ובעל צריכה ממנו גט, שפירושו שידוע לנו שבעל ובעל דווקא הוא דקאמרי'. והבעילה גם כן אינה אוסרתה, דכי אמרי' בהני כלהו קדש ובעל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ה"מ בנשים כשרים דקימן לקדושין ולנישואין דרך טהרה וקדושה, אבל זאת האשה לפי הצען של דברים קדשה היא ומזומנת לכל ובבעילת קדשות הוא דניחא לה לא בעילת קדושה ומצוה, ומשום הכי ליתא להך חזקה גבה, ומוכחא מילתא דהאי דקא יהיב לה כסף עם אותו לשון התול אתננה הוא דיהיב לה, ולפי' בא עליה ולחזקתו בעילת זנות הוא, ועוד אני אומ' בהם חלוף, כי אותם שאמרו בהם אותה חזקה, הן אותם שקדושין נעשו על הטכסיס הראוי אין חלוף אלא מאותו ענין פרטי הרמוז בכל אחד, ולפי'[כך] אע"פ שהענין ההוא מונעם מהיות קדושין הנה בהם מקום והתחלה ודרך לאישות עד שנאמ' בבעילה שאחריהם חזקה אין אדם עושה כו', אבל הענין הנעשה במסבת שכרות ואנשים פוחזים היו שם על עסקי זמה הנה הקדושין ההם חסרים ובטלים מכל צדיהם אין בהם שום יחס והצטרפות עם האישות בדבר כלל כדי שנאמ' בבעילה של אחריהם חזקה זו, ומצינו לגאון לענין אלו הקדושין הנעשין בבתי המשתאות ובחבורת הסרקין אפי' בעדים ובלשון מוחלט דכתב הכי וז"ל, זה כמה שנים היה מנהג בכארסאן לקדש בטבעת בבית המשתאות וכיוצא בהם ורוב טענות וכפירות בקידושין, ועמד ותקן להם מרנא ורבנא יהודה זקננו שלא יקדשו אלא כסדר בבל בברכת ארוסין ובכתובה וחתימת עדים, ועל שאינן עושין כן הוא תקן שאין חוששין לקידושיו כלל, כדאמרי' [כתובות ג' ע"א] כל המקדש אדעת' דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ואף אתם ראוי לכם (לקדש) [לתקן] כזה, זה לשון הגאון, והבאתיו כאן מפני שהוא דוגמ' למה שאמרתי. והדברים הללו שאמרתי בעדי בעילה אע"פ שדברים של טעם הם, אין להחליט בהם כ"כ בזולת הספור, אבל עם הספור והמשא והמתן שהיה להם לפני הייחוד או הבעילה, אם היו שם עדים עליה, עמו סרו הספקות ולא נשארה טענה לפקפק מצדה, שכבר גלו דעתם שאין להם חפץ (אלא) בבעילת מצוה ואישות.
ואומ' אני, שאפי' היה בלשון אחד מן העדים דין ידים מוכיחות או אפילו לשון ביאור קדושין במוחלט, הוא הדין והוא הטעם, ולא דמי לאחד אומ' נתקדשה ואחד אומ' לא נתקדשה דאמרי' עלה [כתובות כ"ב ע"ב] לא תנשא כו', דהתם מאן דקא מסהיד נתקדשה בקדושין גמורים הוא דקא מסהיד שנתקדשה בפני שנים ביום פלו' ובמקום פלו', אבל אחד ואחד בקדושין לא כלום הוא, בא וראה שלא אמרו [שם ע"ד ע"א] קדש בעד אחד ובעל, ואיכא למימ' נמי דאפי' דינא דעד אחד לית ליה דהא מכחשי אהדדי בעיקר לשון הקידושין, והוי כענין אחד אומ' בחמש ואחד אומ' בשבע או אחד אומ' קודם הנץ החמה ואחד אומ' אחר הנץ החמה שעדותן בטלה [פסחים י"ב ע"ב], דהכא נמי לא עבדי אינשי דטעו בכי האי גוונא, ונמצינו למדין שאין בשום צד ממש בדבריהם לאסרה ואפי' לא הודו האיש והאשה במה שהודו כ"ש כשהודו בכך שעמו סרו הספקות כמו שהתבאר, זהו השעור שנראה לי בדברים הללו על צד הקצור לפי דרך השאלה, וידעתי שזכרתי קצת עקרים היו צריכין להרחבה יותר, אלא שהטרדות היו סבה לזה, גם הרצאת הדברים על היותר נקל שאפשר, הביא אליו, ומה ששגיתי הבינני, ואלהי ישראל יתן את שאלותיך וישלים את בקשותיך, כנפש בעל נפש קצרה דורש שלום דורשי התורה ומבקשיה אל יושב בשמים. יצחק ב"ר מרדכי נ"ע.
מה מאד שמחנו כשמחת בקציר בהגיע אלינו הקנדריס גדול התועלת רב האיכות מעט הכמות, יהי משכורתך שלמה במה שהשפעת לנו מטובך, יהי מקורך ברוך מקור מים חיים. [ומאשר צויתני אדני להודיעך מה שנחלקנו בו וזכרון כתות החולקים ואיך שקט הענין ונחתך הדין, אודיעך הרמוז בקצרה, הנה אמת כי דעת כל החבורה שאינה צריכה גט כלל, מאשר מבואר למי שלא יונה את נפשו, שאלו הדבורים הויין ידים שאינן מוכיחות כמו שהשכלתנו אדני, גם כן מבואר לנו כי אחר כל הספורים אשר היו בין הקדושין הגרועים והיחוד שנעשה אחר כן לא מעלה ולא מוריד להצריכה גט כלל, ואפי' ראוה שנבעלה, בודאי בעילתם בעילת זנות וזה מבואר מאד אין צריך להאריך וזאת ההנחה יום ה' שעבר במעמד כל הקהל, האמנם הנעלה דון גוסף דקשלאר ובניו חלקו בזה לנצח לא לדעת האמת מאשר הוא אמת, תחלה אמרו שזה הלשון מקרו ידים מוכיחות מאשר אמר המקדש בזה אני מקדש אותך, דעתם כי מלת אני מורה שהוא מקנה אותה לעצמו והשבנו לו כי בודאי אין כאן הוכחה כלל שיקדשנה לעצמו אבל אפשר שיובן בפנים מתחלפים לו או לפלני, וזה מבואר, ומאשר ראו לא עלתה זה בידם אמרו דאע"ג דהויאן ידים שאין מוכיחות, הויא ספק מקודשת, ותלו עצמם בחבל חלוש, מאשר שמעו שקצת מפרשים פירשו ההיא בעיא [נדרים ו' ע"ב] דיש יד לקדושין, בידים שאין מוכיחות, ואע"פ שראינו זה הפירוש מיוחס אל הרפ' בעל התוספות עם כל זה אמרנו זה הפירוש יעמדו עליו כמה קושיות וכמה ספקות מן ההלכה, והכרענו להם בראיות שהבעיא היתה בידים מוכיחות כמו שכתבת אדני, והראיה המוחלטת בזה, דהא אסיקנא התם בנדרים [ה' ע"ב] עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו אבל בעלמ' ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, הנה עשה התנא מאמר מוחלט דבעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים כלל, ואיך יסופק אחר זה בקדושין ובפאה ובצדקה, אלא בודאי הבעיות איירו בידים מוכיחות, ועוד הבאנו עליהם ראיות והראנו להם הבלבולים והגרסאות הנופלות על זה בין ההיא דקדושין ודגיטין והא דנדרים, ועדין אדני מחלקת במקומה עומדת, ואע"פ שהראינו להם סברתך הנכונה, לא רצו להודות על האמת, גם לא נתנו טעם לסברתם החלושה, והיה דעתנו לשלוח אל החכם הכולל דון אשטרוק דלוניל ושלחנו יום ג' כ"ו טבת אחר הגיע אצלנו הקונדרס שלך, ודבר מה יראנו אשלח אליך אדני תכף, האמנם] מה שנסתפק לנו במה שכתבת אדני הוא דבקדש על תנאי לא אמרי' בהו הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אלא עדי ביאה בעינן כדאמרי' התם קדש על תנאי ובעל זה לשונך מרי, דעתנו אדני בזה דלא מבעיא דאי איכא עדי ייחוד דאמרי' הן הן עדי ייחוד כו' וצריכה גט [אלא] אפי' לא נתייחדו בעדים, אם הודה שבעל, אע"פ [שלא] (ש)נתקיים התנאי דצריכה גט אמ'[רינן] אחליה אחוליה לתנאיה, והיינו דאפליגו רב ושמואל בההיא בקדש על תנאי וכנס, ר"ל בכניסה לחופה, וזהו שכתב הר"מ [פ"ז מהלכ' אישות הכ"ג] קדש על תנאי וכנס או בעל, ולא הזכיר בלשונו בעדים, ובההיא דמקדש בפחות מש"פ כתב ובעל בפני עדים, וטעמ' דבמילתא דמקדש על תנאי לא בעינן לא עדי ייחוד ולא עדי ביאה שהקדושין שנתן הן קדושין גמורי' אלא שקדשה על תנאי וכיון שכנסה אמרי' אחוליה אחליה לתנאיה והואיל ומודה שבעל אימ' אחולי אחיל, והיינו דאסיק שמואל ביבמות [ק"ז ע"א] טעמיהו דב"ש משום דאין תנאי לא בחופה ולא בביאה, ולזאת השטה מבואר מה שכתב הר"מ (פ"ח) [שם] אע"פ [שלא] (ש)בטלו בפני עדים (לא) בטל התנאי והיא מקודשת, וכן מצינו בפי' הרב מורנו ר' אברהם ז"ל, האמנם אדני במה שכתבת המקדש או בפחות מש"פ בעינן בעל ודאי ולא אמרי' בזה הן הן עדי יחוד, כן דעת רבותי שבחבורה, וחלקנו בזה מיום ה' שעבר כי דעת תלמיד מפקפק מעט בזה, ונראה לעניות דעתי דבזה אמרי' הן הן עדי יחוד כו', והראיה בזה שלא בארו בתלמוד דלא אמרי' הן הן עדי יחוד כו' אלא בנתגרשה מן האירוסין, מפני שאין לבו גס בה, ולא קדמו שום קידושין שיורה שיהיה מחזר אחריה לקדשה, אבל כשקדמו הקדושין אע"פ שלא יהיו קדושין כלל, כגון מקדש בפחות מש"פ ונתיחדו אחר כן בעדים סתם בודאי הייחוד היה לקדשה בביאה וצריכה הימנו גט אע"פ שלא ראוה שנבעלה, ואע"ג דאמרינן בגמ' [כתובות ע"ד ע"א] קדש בפחות מש"פ ובעל, דנראה בעל דווקא, אין לחוש לזה, מאשר העקר אצלנו דבכל קידושי ביאה לא בעינן עידי ביאה אלא עדי הייחוד, לבד האישים אשר ביארו בתלמוד דלא אמרי' הן הן עדי ייחוד כו', וזה נראה דעת הר"מ, אע"פ שכתב קדש בפחות מש"פ ובעל, נקט לשון ההלכה, ולא חשש, מאשר באר הלכו' גירושין פ"י [הי"ח] שכל המקדש בביאה אינו צריך לבעול בפני עדים אלא יתיחד בפניהם ויבעול, כן נראה לקטן מקטני תלמידיך, ואחר שראיתיך אדני מפקפק בזה לא מצאתי ידים מוכיחות לסברתי החלושה, אחלה מרי ישלח אלי ביד מקרים דעתו וסברתו להאיר מחשכי לבבי.
ומה שצויתני אדני שאודיעך מה שכתב החכם ר' אברהם בהאי דפ"ט [שם הל"א] אחד אומ' מקודשת ואחד אומ' אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשה, בתחלת העיון נראין הלשונו' כסותרין כמו שמבואר אצלך אדני על כן פי' הרב ר' אברהם ז"ל ההיא שטה דהאשה שנתארמלה [כתובות כ"ג ע"א] מסכמת לדעת הר"ם דאסיקנא התם כרב אשי דאמ' לעולם תרי ותרי נינהו ואיפוך אנא, כלומר לעולם בחד לא מצית לאוקומה, שלא יהיה מבואר, דאי אחד אמ' נתקדשה, ר"ל בעדים, ואיהי מכחשא לה לעד דקאמ' נתקדשה לא מהימן, דעד אחד בהכחשה לא מהימן כמו שמבואר מההיא דפ' אמרו לו [כריתות י"א ע"ב], וזהו שכת' הר"ם עד אחד אומ' נתקדשה והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת, ואי אמרת דמיירי שהעידו שלא בפניה זה אומ' פלונית נתקדשה בעדים וזה אומ' לא נתקדשה לא תנשא, כלומ' לא שרינן בהאי הכחשה בחד סהדא למינסבא דילמ' איהי מודה ואמרה דאקדשא ואם נשאת היא מעצמה לא תצא, דאין לך לא נתקדשתי גדול מזה, שפועל הנישואין מורה שהיא מכחשת העד ועד אחד בהכחשה לא מהימן, וזהו שכת' הר"מ אחד אומ' מקודשת ואחד אומ' אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומ' לא נתקדשתי זה הוצא מלשון הרב ר' אברהם ז"ל, ולזאת השטה אין לטעון על הרב בשני הלשונות.
מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין קא משמע לן. תימה אם כן אפילו אין נזיר עובר יהא נזיר כיון דבלבו היה. וי"ל דכשאין נזיר עובר לא מוכחא מילתא באומר אהא כלל, וה"ז כאמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום שאינו נזיר. דמיא להא דתנן בתרומות [פ"ג מ"א] נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום. אבל כשהנזיר עובר קצת משמע לשון נזירות וה"ק קמ"ל דלא בעינן פיו ולבו שוין שיוציא ממש בפיו מה שלבו מהרהר.
בתופס בשערו. פירוש דודאי לגדל שער נזירות נתכוין. והא דפרקינן בשנזיר עובר ואומר בלבו, ולא אמרינן כי (הא) [הכא] בלא אומר בלבו ובלא נזיר עובר. משום דלשון אהא לא סגי בתפוס בשערו, דלא משמע מידי. אבל אהא נאה ותופס בשערו משמע שפיר נזירות וסגי בלא נזיר עובר ובלא אומר בלבו. נזיר מילתא דעבידא דקרי ליה נאה וכו'. יש מפרש, וכי נזירות דבר עשוי לנוי הוא שיקראו אותו נאה, ומשני אין כלומר שפיר מקרי נאה.
<h2>דף ג.</h2>
ואפילו לר' אלעזר וכו'. אבל נזיר טהור לאו חוטא הוא, ושפיר מיקרי נאה. וקשיא דבפ"ק דנדרים [י' ע"א] אמרינן דאפילו נזיר טהור חוטא הוא והא דכתיב בטמא מאשר חטא משום דשנה בחטא. ופירש רבינו תם ז"ל דהכי קאמרינן הכא לאו חוטא גמור הוא, דשפיר אקרי נאה אע"ג דחוטא הוא, דמצות נזירות רבה על החטא, משא"כ בנזיר טמא דליכא מצוה.
ואי בעית אימא שילוח מים רבייה הוא. קשיא לן דהא מ"מ אשכחן שלוח שאינו לשון רבייה שלח תשלח את האם, ודכותה טובא. וי"ל דהכא לא אתיא אלא למימר דשולח מים דאקשי מיניה רבייה הוא מיהו בעלמא ודאי איכא שלוח דלאו רבייה הוא, ועיקר טעמא משום דפרע פרע יליף.
<h2>דף ג:</h2>
דילמא צפרי מצורע קאמר. תימה לימא באומר בלבו היה כדלעיל [ב' ע"ב]. י"ל דהתם שאני דאמר אהא וכשנזיר עובר לפניו ומשמע אהא כמוהו ובאומר בלבו, אבל הכא דאמר הרי עלי צפרים מה שמוציא מפיו לא משמע טפי נזירות מצפרי מצורע, ומה שבלבו לא מהני דדברים שבלב אינן דברים.
איכא בינייהו דאמר צפרים סמוכין לשער וכו'. תימה מאי קאמר לר' יוחנן אי נזיר עובר לפניו אין, דילמא לכשיטמא אותו נזיר אביא צפרים תחתיו קאמר, כי היכי דמפרשת דלכשאטמא אני אביא צפרים קאמר. י"ל באומר בלבו כדלעיל [ב' ע"ב]. וא"ת לימא איכא בינייהו דאמר צפרים ולא אמר סמוכין לשער, דלרבי יוחנן דוקא בנזיר עובר מהני ולריש לקיש אפילו אין נזיר עובר. י"ל דסבירא לן דבהכי אפילו לריש לקיש לא מהני דהאי שנויא דנזיר עובר לפניו קאי נמי (את') [אבל] דקושיא דחיישינן קאמר קאי אתרוייהו.
מתניתין דלא כר' שמעון. הכי הוה מצי למימר ממתניתין דהריני מסלסל, אלא דהא מפרשא טפי.
<h2>דף ד.</h2>
מושבע ועומד וכו'. תימה אדרבה להכי אצטריך קרא דיזיר לאסרו עליו אע"פ שמושבע עליו. ועוד מאי קא משני דאמר שבועה שאשתה, ההוא נמי מושבע מהר סיני לקיים שבועה. לכך פירש רבנו תם ז"ל, מושבע מהר סיני הוא בתמיה, כלומר למה לי קרא למימר דחאיל נזירות בקדושא ואבדלתא אטו מי הוי מושבע מהר סיני לקדש על היין דליצטריך קרא דחאיל עליה נזירות. ואע"ג דדרשינן [פסחים ק"ו ע"א] זכרהו על היין, ההוא ודאי אסמכתא היא לענין היין, דזכור דאורייתא אינו אלא לקדש בפה. אלא כדרבה וכו'.
כדתניא ר' שמעון אומר האוכל נבלה וכו'. דוקא שנתנבלה מאתמול, דלא אתי איסור יוה"כ אע"פ שהוא איסור כולל שנכלל בו איסור כל מאכל ומשתה וחאיל אאיסור נבלה, אבל נתנבלה היום הרי קודם שבא איסור יום הכפורים היה על חתיכה זו איסור אבר מן החי וכשנתנבלה פקע ואתו יום הכפורים ונבלה וחיילי בבת אחת עלה, ובאיסור בת אחת אפילו ר' שמעון אומר דחיילי כדאיתא בפרק ארבעה אחין [יבמות ל"ד ע"א].
ה"ג כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה וכמי שעקר דלתות עזה וכמי שנקרו וכו'. ופירושו אם אמר כשמשון כבן מנוח כבעל דלילה, כל שלשה לשונות אלו מהני כדמפורש בגמרא, וכן אם לא אמר אלו אלא שאמר כמי שעקר או כמי שנקרו מהני. אבל ליכא למימר דצריך לומר עם בעל דלילה כמי שעקר, דבגמרא מוכח דאין צריך אחר בעל דלילה כלום.
מיקל בתער. פי' מגלח קצת השערות אבל לא יגלח לגמרי, וזהו לשון מיקל. והרב ר' אליעזר דמיץ ז"ל המפרש, לא הקפיד על לשון מיקל, ופירש מגלח. והני דקתני שבין נזיר עולם לנזיר שמשון גמרא גמירי להו. והוה מצי למימר נמי נזיר עולם יש היתר לנדרו ע"י חרטה וחכם משא"כ בנזיר שמשון, כדאיתא לקמן [י"ד ע"א], אלא דהני גמרא וההוא סברא. אי נמי הני חידוש טפי מההוא.
<h2>דף ד:</h2>
דכולי עלמא בעינן דבר הנידר. פירוש ר' יוסי ור' יעקב, אבל ר' יהודה דקתני מותר ליטמא למתים, הא שאר דיני נזירות חיילי עליה, ודאי לא בעי דבר הנדור, ור' שמעון בעי. אי נמי אפילו ר' יהודה בעי נדור, ושאני נזירות דכתיב לה' לרבות נזיר שמשון. ור' שמעון מוקי ליה לדרשא דשמעון הצדיק. והכתיב כי נזיר אלהים יהיה וכו'. קס"ד דמלאך קאמר דאביו יזירנו, כדאמרינן [כ"ח ע"ב] האיש מדיר בנו בנזיר. ודחינן דמלאך הוא דקאמר, לא שיצוה אביו בכך שידירנו אלא שינהוג נזירות או צואה לו. ה"ג רבי אומר אבשלום נזיר עולם היה וכו'. מאן דתני ר' מאיר אומר משתבש, דהא בתמורה [י"ד ע"ב] פרכינן למ"ד דלר' מאיר נזירות אינו קרב בבמה מהאי קרא דויהי מקץ ארבעים וכו' עד אין לא הוה להו מקדש, וש"מ דאבשלום בבמה היה מקריב קרבן נזירותו, ומשני ליה. ואמאי לא פריך מברייתא דקאמר ר' מאיר בהדיא דאבשלום מגלח לי"ב חדש דש"מ דקרבנותיו הקריב בבמה. אלא ודאי לא גרסינן ר' מאיר.
<h2>דף ה.</h2>
ובשני ימים ליכא כובד. תימה מ"מ מהיכא גמרינן י"ב חדש, דהתם תרי יומי נינהו, ואי ליכא כובד בהכי ליכא למגמר כלל. י"ל גמרינן משנה דהתם דכתיב גביה עד מלאת לו שנה תמימה, דכיון דמימים ליכא למילף משום דליכא כובד לא שבקינן לה לג"ש. דודאי בכדי לא איכתבא.
גבי כהנים משום דאיכא כובד. תימה והא כהנים גופייהו ילפינן [תענית י"ז ע"א] פרע פרע מנזיר סתם. י"ל דלא דמו, דנזיר סתם במשלם יומיה פקע נזירותיה לגמרי, מה שאין כן בנזיר עולם. להכי יליף מכהן דלא פקע כיהונו לעולם ולא דין תגלחתו. אי נמי י"ל למאי דפרישית דנזיר עולם אינו מגלח אלא מיקל, דמי לכהן הדיוט דמיקל, ולא לנזיר סתם דמגלח לגמרי.
מאי איכא ביניה לשאר אחוה איכא בינייהו יו"ט וכו'. הוה יכיל למימר נמי דאיכא בינייהו דאבשלום מיקל בתער דוקא, למאי דפריש', והם אם רצו מגלחין לגמרי או מקילין במספרים. וכן הוא לא מגלח עד דמייתי קרבנותיו והם אינם צריכים קרבן. אלא דסגי ליה בהני תרי דאשכח.
היא שנת עשר לשמואל וכו'. תימה דבפרק שני דתמורה [ט"ו ע"א] אמרינן די' שנים מלך שמואל יחידי, וב' שנים שאול יחידי, ול"ו דוד, ואותה שנה מרד אבשלום. ולחשבון זה לא מצינו אלא ל"ט מששאלו מלך, שהיא שנת י' לשמואל עד מרד אבשלום. וי"ל דבשנת עשר לשמואל שאלו מלך, ובשנת עשתי עשר העמיד שאול, ואינה בכלל שתים של שאול ולא בכלל עשר של שמואל, אלא שנה משותפת לשניהם. ואחר [מיתת] שאול הלך דוד לחברון ונמשך ל"ו שנה קודם מרד אבשלום ושתים של שאול ושנה משותפת למלכות שאול ושמואל ושנה עשירית של מלכות שמואל הרי ארבעים. ואיכא דגרי' בתמורה שלשים ושבע לדוד. ולפי זה אין צורך לומר שנה משותפת, אלא שנתים של שאול ושנה עשירית של שמואל הן שלש ושלשים ושבע הרי ארבעים. וא"ת והתניא בסדר עולם ויהי מקץ ארבעים ויאמר אבשלום, היא שנת שלשים ושש למלכות דוד. ואיכא דגריס שלשים ושבע כדאמרנא, ר' נהוראי אומר שנת שלשים וחמש לדוד. וקשיא, לר' נהוראי בצירא ליה שתא. ואפילו אי מני שנה משותפת. פירש רבינו תם ז"ל דר' נהוראי לא חשיב שנה ראשונה של דוד, מפני שמלך בה שאול ארבעה חדשים, ושלשים וחמש לדוד לבדו קאמר. ואותה משותפת לשניהם הרי שלשים ושש, ושתים לשאול ושנה משותפת לשאול ולשמואל, ושנה עשירית לשמואל, הרי ארבעים.
<h2>דף ה:</h2>
ומדההוא למנינא כולהו נמי למנינא. פירוש והנהו דאתו לדרשא תרתי שמעינן מינייהו למנינא ודרשא. דהנך דלאו לדרשא גלו עלייהו דלמנינא נמי אתו. ולרב מתנה ההוא דאמרינן דלאו לדרשא למנינא נמי לא אתי. וכי תימא א"כ למאי אתא. דילמא איכא דרשא דלא ידיעא לן.
<h2>דף ו.</h2>
הא אמרה חדא זימנא. תימה לבר פדא נמי הא אמרה חדא זימנא דנעשה כאומר שלמים. י"ל קמ"ל דאע"ג דלכתחלה מגלח שלשים ואחד מגלח את השניה לששים ואחד, שיום התגלחת עולה לנזירות שניה, ולא אמרינן שיגלח לששים ושנים. אי נמי איידי דבעי למיתני סיפא אם גלח ליום ששים חסר אחת יצא, דאמר בר פדא עלה אהא סמכי, תנינהו לכולהו.
ונטמא ליום ל' וכו'. לרב מתנה ניחא. תימה והא אית ליה מקצת היום ככולו, והילכך הוי ליה אחר מלאת. ועוד היכי קשיא לבר פדא, הא תנן בפרק שלישי [ט"ז ע"א] הריני נזיר מאה ונטמא ביום מאה ואחד. פירוש קודם קרבן. סותר שלשים. אלמא לאחר מלאת סותר. הכא נמי משום הכי סותר את הכל. י"ל דההיא נמי לדרב מתנא ניחא. דהא דסתר משום דגזרינן יום מאה ואחד שהוא יום תגלחת אטו יום תגלחת אחר, דהיינו יום שלשים דנזיר סתם, דהוי אחר מלאת, משום דמקצת היום ככולו. ויום שלשים דנזיר סתם אטו יום שלשים במפרש הריני נזיר שלשים שלמים, דהוי תוך מלאת ולא יום תגלחת. דאע"ג דהאי תוך מלאת והאי אחר מלאת, מ"מ דמיין אהדדי, כיון שדין נזירות סתם שלשים. והא דמגלח משום מקצת היום ככולו הוא. אבל מעיקר נזירות כמו שמפ' שלמים. אלא לבר פדא קשיאן כולהו, היכי גזרינן. אי אמרת ניגזור יום שלשים דנזיר סתם אטו יום שלשים דמפרש שלמים, לא דמו שזה עיקר נזירות וזה אינו עיקר נזירות. וליכא למגזר נמי אטו יום כ"ט, שהוא תוך מלאת, וסותר מן התורה, דזה אחר מלאת וזה תוך מלאת, ולא מחלפי.
<h2>דף ו:</h2>
ואי ס"ד שלשים בעי' נסתור כולהון. פירוש ש"מ לר' אליעזר עיקר נזירות כ"ט יום. ומיניה נשמע לרבנן. דבהאי ודאי לא פליגי. וכיון דעיקר נזירות כ"ט יום על כרחין הא דקתני רישא סותר הכל לאו משום דיום שלשים תוך מלאת הוא, אלא אחר מלאת הוא. וקסבר אחר מלאת נמי סותר, כפשטה דההיא דנטמא ביום מאה ואחד. ואם תאמר אם כן אמאי נקט נטמא ביום שלשים, נימא ביום שלשים ואחד דהוה רבותא טפי. י"ל דפשיטא ליה לתנא דעיקר נזירות כ"ט. והילכך יום שלשים כלאחר שלשים. והכי מקרי אחר מלאת הא כי הא.
ואי ס"ד סבר ר' אליעזר מקצת היום ככולו וכו'. תימה לוקמה באומר שלמים. י"ל דקושטא דמילתא תריץ, אפילו אמר סתם סותר שלשים משום דריש לקיש כנ"ל.
נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. תימה אם כן נטמא יום שלשים נמי יסתור שלשים לר' אליעזר. י"ל דשאני התם דכתיב והימים הראשונים יפלו, מכלל דאיכא אחרונים, ואי סתר שלשים ליכא אחרונים, כדאיתא בפרק שלישי [י"ט ע"ב]. ושם אפרש בע"ה פירוש טוב מזה, לפי שקשה לי בו שמועה שבתחלת הפרק.
<h2>דף ז.</h2>
והא דקתני בשער ראשי (דלא אמר מכאן ועד כאן) נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים, לאו דוקא מגלח, דנזיר עולם אינו מיקל [אלא] בתער דוקא כדפרי' לעיל [ד' ע"א]. אי נמי מגלח לגמרי קאמר, ושאני האי לישנא מאינך לישני דנזיר עולם, דכיון דאמר כשער ראשי משמע נזיריות טובא מוחלקות לגמרי בתגלחת גמורה, מה שאין כן בשאר לשונות של נזיר עולם. למה לך לאקשויי כולי האי. פירוש פירכא דפרכת ממתניתין דעד מקום פלוני אמתניתין דעד סוף העולם. וכן פירכא קמייתא דפרכינן עליה. והא מכאן ועד סוף העולם קאמר. דהא קתני אחת, דמשמע נזירות אחת דשלשים.
כל מילתא דאית בה קיצותא וכו'. תימה מאי איכא בין מתניתין לשער ראשי, דאידי ואידי לית ליה קיצותא. י"ל דמכאן ועד סוף העולם משמע דרמיא נזירות עליה למשוי. והילכך אריכא לי מילתא קאמר, משמע טפי מנזירות עולם. אבל שער ראשי וכן כל ימי חיי לא משמע לישנא הכי. וטפי משמע נזיריות טובא כשער ראשי.
שניאן שערות הואיל ומובדלות. תימה כל ימי חיי אמאי הוי נזיר עולם, דהא יממי לא מפסקי כדמסקינן. י"ל דמכאן ועד מקום פלוני, כיון דאווני לא מפסקי לא משמע אלא חדא נזירות אריכא, כמכאן להתם. אבל הריני נזיר (כשער ראשי), [כל ימי חיי] דלא אמר מכאן ועד כאן, משמע נזיר עולם טפי מחדא נזירות. וכן הריני נזיר עולם כן נראה לי.
<h2>דף ח.</h2>
בודקין אותו, אם אמר אחת גדולה נדרתי וכו'. תימה למה אין בודקין אותו בשער ראשי. י"ל דהכא מספקא לן לישנא אם מלאה קשואין או מלאה חרדל קאמר. להכי בודקין אותו. וכי אמר אחת גדולה נדרתי אמרינן מלא קופה מעיסה או מדבר אחר שהקופה מתמלאת בו. והוא אינו אלא גוף אחד קאמר. אבל בשער ראשי ליכא למימר דנזירות אחת נדר, שהרי גופים רבים הן.
ואם אמר סתם נדרתי, רואין הקופה כאילו מלאה חרדל. פירוש והוי נזיר כל ימיו ומגלח משלשים לשלשים יום, כדאיתמר בשער ראשי [ז' ע"א]. וא"ת היאך יביא קרבנות, והא מספקא לן אם מלאה קשואין או חרדל קאמר, ואי קשואין קאמר נמצא מנזיריות קשואין ואילך מביא חולין לעזרה. י"ל דנזירות קמא ממה נפשך חיילא, ושפיר מייתי קרבנותיו. אבל מכאן ואילך ידור נזיריות בתנאי, ויאמר אם מלאה חרדל אמרתי הריני נזיר חובה, ואם קשואין אמרתי הריני נזיר נדבה. וכן יעשה כל שלשים ושלשים. אדם מכניס עצמו לדבר שספקו וכו'. פירוש כמתניתין דקופה, שאם ודאי חרדל קאמר הוי נזיר כל ימיו ומגלח משלשים לשלשים. והשתא דמספקא לן אי חרדל אי קשואין, כי כלו להו נזיריות דקשואין צריך למנות נזיריות כל ימיו דדילמא חרדל קאמר, ומגדל שיער ולא מצי לאיתויי קרבן משלשים לשלשים, דדילמא קשואין אמר ונמצא מביא חולין לעזרה. וכמה דלא מייתי קרבן לא מצי מגלח. נמצא כל ימיו בגידול שיער. נמצא ספיקו חמור מודאו. והא דכור נמי ספיקו חמור מודאו, דאילו ודאי היו שם מאה כור הוי נזיר ודאי ומגלח לסוף שלשים, ועכשיו אינו רשאי לגלח, דהא קרבן לא מצי מייתי, דדילמא לא היו שם מאה כור ונמצא חולין בעזרה. וא"ת יביא קרבנות בתנאי, שאם לא היו שם מאה כור יהיו קרבנותי נדבה. י"ל דחד מקרבנותיו חטאת ואינה באה נדבה. וא"ת ידור נזירות בתנאי, שאם לא היו שם מאה כור תהא נדבה. וכן בקופה, אם קשואין אמר יהיו כל ימי הנזירות נדבה. ונמצא מביא קרבן ומגלח. י"ל אפ"ה ספיקו חמור מודאו, שאם נטמא אחר שאמר הריני נזיר אם יש בכרי מאה כור או אחר ששלמו נזיריות הקשואין קודם שנדר נזיריות תנאי, נמצא שאינו יכול להביא קרבן טומאה, דאימר לאו נזיר הוה. ואי הוה ודאי נזיר, כי נטמא מגלח אחר שבעה ימים ומייתי קרבנות. והשתא קאי כל יומיה בגידול שער. אי נמי כל שנטמא קודם נזיריות התנאי אינו יכול לגלח בספק נזיריות, דילמא לאו נזיר הוא ועבר [על] לאו דלא תקיפו.
<h2>דף ח:</h2>
ר' יהודה סבר לה כר'. תימה אם כן למאי איצטריכינן לכל מאי דאמרינן, נימא דהכא ודאי חמור כספיקו, דודאו אינו מגלח לעולם כר'. וכל היכא דלא חמיר ספיקו יותר מודאו מודה ר' יהודה, דהא לא שמעינן ליה דמיקל אלא כשספקו חמור מודאו. י"ל דאפילו לר' ספיקו חמור יותר מודאו, דאילו ודאי חרדל אם נטמא מגלח ומביא קרבן טומאה, ככל נזיר טמא, והשתא דמספקא לן לא מייתי קרבן טומאה, דדילמא קשואין אמר. והשתא כי נטמא לאו נזיר הוא, והוי ליה טומאה דלאחר מלאת. וכיון דלא מייתי קרבן לא מצי מגלח, דדילמא חרדל אמר ונזיר טמא הוא.
<h2>דף ט.</h2>
באומר הוי עלי קרבן. תימה והא תנן בפ"ק דנדרים [י"ג ע"א] ר' יהודה אומר אמר קרבן לא אמר כלום עד שיאמר כקרבן. והילכך הוה לן למימר הכא כקרבן אפילו לב"ש, דמאן לימא לן דבהא נמי פליגי ב"ש. וכי תימא הכי שמיעא ליה דקרבן מהני לב"ש כאומר כקרבן, א"כ התם בנדרים הוה ליה למימר דפליגי ב"ש וב"ה בהא. י"ל דאומר עלי קרבן שאני, דכי אמר קרבן ולא אמר עלי לאו כלום הוא, דמאי קאמר, ככר זה קרבן, הא חזינן דלאו קרבן הוא. אבל כי אמר עלי, ה"ק עלי יהא כקרבן.
ב"ש סברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא וכו'. תימה כיון דאמרי דבית הלל סברי לה כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם מתפיס, נימא דב"ש כר' מאיר דאמר תפוס לשון ראשון. י"ל דלא שמעינן לרבי מאיר בכי האי גונא דתפיס לשון ראשון אלא בתמורת עולה תמורת שלמים, דהוו תרי מילי, ואמרינן כיון דברישא אמר תמורת עולה כי הדר אמר תמורת שלמים לא אמר כלום. אבל הכא חדא מילתא היא, הריני נזיר מן הגרוגרות, ולא שייך הכא לשון ראשון, משום הכי איצטריך למימר אין אדם מוציא וכו'. וא"ת וכיון דב"ש סברי כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא וכו' נימא ב"ה לא סברי לה כר' מאיר. וי"ל לרווחא דמילתא נקט הכי לומר דאפילו סברי ב"ה כר' מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הכא אינו נזיר משום דבגמר דבריו מתפיס. וא"ת וכיון דהא מילתא (ד)לא דמיא לתמורת עולה וכו' כדפרישית, לימא ב"ה סברי לה כר' מאיר, והכא שאני דגמר דבריו ותחלתם חדא מילתא היא, וליכא למימר תפוש לשון ראשון וליכא למימר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כדפרישית, משום דגמר דבריו עיקר. וי"ל דליכא למימר דסברי ב"ה כר' מאיר בתפוס לשון ראשון ובאין אדם מוציא וכו'. דאם כן אע"ג דלא דמי לתמורת עולה תמורת שלמים הכא הוה לן למתפס לשון ראשון כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, דאהני אין אדם מוציא למתפס לשון ראשון. אי נמי י"ל דאין הכי נמי דב"ה סברי לה כר' מאיר בתרוייהו והכא שאני כדפרישי'. אלא ה"ק ובית הלל סברי לה הכא כדינא דא"ר יוסי בעלמא, ומטעמא דאמרנא. וא"ת היכי קאמר דסברי בית הלל כר' יוסי, והא איהו אמר אף בגמר דבריו אדם מתפיס, וכל שכן בתחלת דבריו, וב"ה אמרי בגמר דבריו ולא בתחלתן כלל. י"ל דשאני הכא דחד דבורא הוא וליכא למימר תפוס לשון ראשון, דגרוגרות פי' דהריני נזיר כדפרי'. וב"ש נדר ופתחו הוא. פירוש שפיר קאמרי ב"ה דליכא למתפס לשון ראשון ולא למימר בכי הא אין אדם מוציא וכו', דהא נדר ופתחו הוא וכו'. ופרקינן דלאיתשולי קאתי. כלומר לאו גרוגרות פי' דרישא דמילתא הוא, אלא חזרה. וסברי ב"ש אין שאלה להקדש ע"י חכם בפתח וחרטה כדלקמן בפרק ב"ש [ל' ע"ב], דאמרי דלב"ש אפילו הקדש טעות הקדש הוא. ומינה דאין לו שאלה ע"י חכם. (כי) [וכי] היכי דאין לו שאלה אין בו חזרה אפילו תוך כדי דיבור, דהיינו כדי שאלת תלמיד לרב כדאיתא באידך פרקין [כ' ע"ב], כלומר דאי בעי למיהדר לא מצי הדר.
וב"ה סברי לה כר' שמעון דאמר גבי הרי עלי מנחה מן השעורים דמייתי בסמוך שלא התנדב וכו'. וא"ת לימא דב"ה לטעמייהו דאמרי יש שאלה להקדש, דהא אמרי לקמן [ל"א ע"א] הקדש טעות לא הוי הקדש, ומינה דיש לו שאלה. הילכך יש לו חזרה תוך כדי דבור. י"ל דאי משני הכי תקשה לן דרבי יהודה דאמר לבית שמאי אינו נזיר, ואע"ג דלדידהו אין שאלה להקדש ולנזירות. משום הכי דחקינן לאשכוחי טעמא דאינו נזיר אפילו כי נימא אין שאלה. והיינו מפני שלא התנדב כדרך המתנדבין. ומפרש הכי לב"ה וה"ה לר' יהודה אליבא דב"ש. וא"ת אכתי נימא דטעמא דב"ה משום דנדר ופתחו הוא. דהא בהכי הוה ניחא לן מעיקרא. י"ל דב"ש בטעמא דאין שאלה בהקדש סתרי ליה לההוא טעמא כדפרישית, דסיפא דגרוגרות לאו פירושא דרישא דמילתיה אלא חזרה. ולאו נדר ופתחו איכא. ולהכי איצטריך למימר דב"ה סברי כרבי שמעון דלא התנדב וכו'. ולא אמרינן דלאתשולי קאתי אלא גרוגרות פירוש דהריני נזיר. אבל ר' יוסי לא איירי בהכי, דאיהו לא קאמר דבגמר דבריו הוא מתפיש וסותר הראשונים. דאף בגמר דבריו קאמר, ואנן הוא דקאמרינן הכי לב"ה משום דחד דבורא הוא. וא"ת היכי קאמר ב"ה כר' שמעון, והאמר ר' יוחנן לקמן אפילו תימא דברי הכל באומר אילו הייתי יודע וכו'. אלמא ב"ה מודו לת"ק דר' שמעון. ועוד היכי מוקמינן סתם מתניתין דלא כב"ה. י"ל בההיא ודאי ב"ה כת"ק דר"ש סברי, אלא דבהא דגרוגרות נקטי כר' שמעון משום דבגרוגרות לא שייכא נזירות כלל, ולא טעו בה אינשי. הילכך אית לן למימר דלא התנדב כדרך המתנדבין, דלא נתכוין לנזירות. אבל שעורים במנחה מישך שייכי, דאשכחן מנחה מן השעורים. והילכך מודו ב"ה לת"ק דיביא מן החטים, דבהא מטעא טעו.
<h2>דף ט:</h2>
עשרון ומחצה יביא שנים. פרכינן בדוכתה [מנחות ק"ג ע"ב] כיון דאמר עשרון איחייב ליה, וכי הדר אמר מחצה לא אמר כלום. כלומר אפילו אמר הרי עלי מנחה עשרון ומחצה לא קאי מנחה אמחצה, ואמאי יביא שנים, יביא מנחה גדולה של עשרון ומחצה. ופריק באומר הרי עלי מנחה מחצה ועשרון, דסמך מנחה לחצי עשרון. וא"ת הא אמר לעיל [ז' ע"א] הריני נזיר ויום אחד נזיר ושעה אחת נזיר שתים, ואמאי [הוי נזיר] שתים, נימא דלא קאי נזיר איום אחד, כי היכי דהתם לא קאי מנחה אמחצה. י"ל דכיון דסמך נזיר אויום אחד הוה ליה כאומר הרי עלי מנחה מחצה ועשרון. וא"ת ולפלוג ר' שמעון בנזיר ויום אחד כי היכי דפליג במנחה מחצה. י"ל דדילמא פליג במכלתא אחריתי ולא ידעינן. אפילו תימא דברי הכל וכו'. בסמוך משמע דבאומר הרי עלי מנחה מן העדשים אפילו אמר אילו הייתי יודע וכו' לא אמר כלום, משום דבהא לא טעי, דאין מנחה מן העדשים. ולפי זה בגרוגרות נמי לא הוי נזיר אפילו כי אמר אילו הייתי יודע וכו', דבהא לא טעי. הדר ביה חזקיה. פירוש, ומוקי מתניתין באומר אילו הייתי יודע וכו'.
<h2>דף י.</h2>
(ודוקא) ב"ש לשיטתן דגרוגרות. וא"ת למה ליה למתני כולי האי, ליתני אמר הריני נזיר מבשר פרה ב"ש אומ' נזיר וב"ה אומרים אינו נזיר. י"ל אין הכי נמי. אלא אגב אורחיה קמ"ל דהרואה פרה רבוצה ואמר הריני נזיר אם עומדת, כונתו שתעמוד מאיליה, ואם עמדה על ידי אחר אינו נזיר לב"ש. ועוד קמ"ל שאע"פ שתולה הנזירות בעמידת הפרה הוי נזיר לב"ש. וא"ת היכי משמע לישנא דמתניתין דאדם אמר הריני נזיר אם עומדת. הא ודאי לא קתני הכי, אלא דאמר שהפרה אמרה הריני נזירה אם עומדת אני. י"ל דכי מפרש בגמרא דאדם אמר הכי, לאו דוקא. דודאי (האדם) דאדם הוא שאומר שהפרה אמרה הריני נזירה אם עומדת אני, כלומר מאיליה, שדעתה שיעמידוה אחרים, לפי שהיא רוצה לעמוד ואינה יכולה. וכיון דאיהי לא שייך בה נזירות אלא שתיאסר ליהנות מבשרה, ודאי כך היא רוצה לומר שתיאסר. וכיון שהאדם מספר דברי הפרה, כך אנן דיינינן דהכי קאמרה שיהא נזיר מבשרה אם עומדת מאיליה. ופליגי בה ב"ש וב"ה כאילו אמר האדם בפירוש הריני נזירה מבשרה אם תעמוד. אלא אמר רבא כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר הרי היא עלי קרבן. פירוש הרי הוא כאומר הרי עלי קרבן. ומתניתין הכי קתני, אמר הנודר, אמרה פרה הריני נזירה, כלומר יעשוני קרבן נזירות אם עומדת אני. כלומר כשאעמוד מכאן. וכשהאדם מספר דבריה כך דעתו להיות נזיר לב"ש. דהרי הוא כאילו אמר הרי היא עלי קרבן נזירות. ולב"ה אינו נזיר. ואע"ג דפרה לא חזיא לקרבן נזירות. אלא כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים, הואיל ושייך בה קרבן אחר שייך בה התפשה. והשתא לא קשיא פירכא דרבא, מי קתני אם עמדה מאיליה, דעמדה משמע בין ע"י עצמה בין ע"י אחרים. וכך אנו מפרשים עכשיו שהיא אומרת דכשאעמוד או מעצמי או ע"י אחרים אהיה קרבן. והשתא לא שייך כלל בפלוגתא דגרוגרות. והא דאמר רבא לעיל תרתין תלת לדבריו דרמי קאמר, או כמסקנא דמילתיה דבסוגיין.
<h2>דף י:</h2>
הריני נזיר מיין אם לא עמדה. פי' והכי קתני אמר הנודר אמרה פרה הריני נזירה כלומר מיין אם לא עומדת אני. ומחסרא מתני' לא, ואנן דיינינן דהכי קאמר שיהא הוא נזיר מיין אם אינה עומדת על ידיו והא לא קמת אלא מעצמה והוי נזיר לב"ש. וא"ת מי קתני אם לא עומדת כדפרכת מי קתני מאליה. י"ל דהכי קאמר כגון שהיתה פרה רבוצה ואמר הנודר אמרה פרה הריני נזירה אם עומדת אני, כלומר נודרת נזירות אם תעמוד לפי (שאתה) [שאינה] רוצה לעמוד. ואנן דיינינן דהכי קאמר שיהא הוא נזיר מיין אם לא יעמידנה בידיו לב"ש או אפי' מעצמה (לב"ש) [לב"ה] שדבריו מוכיחין שקשה לו כשאינה עומדת ולכך נודר בנזיר אם לא תעמוד.
<h2>דף יא:</h2>
הרי עלי לגלח חצי נזיר. תימה למה לי למתני ושמע חברו, בחד גברא מצי למתני פלוגתא דר' מאיר ורבנן. י"ל דאגב רישא נקט הכי.
<h2>דף יב.</h2>
אסור בכל הנשים שבעולם. תימה אנו נמי נאסר בכל הנשים שמא זו היא שקדש. י"ל דשיילי להו אם נתקדשו. וא"ת תינח גדולות קטנות מאי איכא למימר דילמא קביל אביה קידושין והיא לא ידעא. י"ל דודאי מן התורה אין קבוע על זה כמחצה על מחצה אשה אחת בין כל הנשים שבעולם. ועוד דלא שייך למימר הכא חזקת שליח עושה שליחותו וקדש כמו שצוה המשלח שהרי אין בידו של שליח דמאן לימא לן דמשכח אתתא דבעיא לאתקדושי. ועוד דאיכא עליה חזקת פנויה שהרי אשה זו שאנו רוצים להתיר בחזקת פנויה היא. והלכך מהני תלת טעמי ליכא למיחש לאיסורא דאוריתא, ורבנן הוא דקנסו, ולדידיה דעבד איסורא דהביא עצמו ליאסר בכל הנשים ולהבטל מפריה ורביה אם ימות השליח, או ילך לו למדינת הים קנסו, לדידן לא. אמינא לך איסורא דלא ניד וכו'. תימה למה לי האי טעמא דקן ניד תיפוק לי דאפי' הוי קבוע לא שייך למימר כמחצה על מחצה לפי שאין האיסור מבורר כגון תשע חנויות מוכרות שחוטה ואחת מוכרת נבלה ולא אשכחן קבוע אלא בכי האי גונא. וכי תימא אשה נמי אין האיסור מבורר, ליתה דהא איכא שליח וסהדי דידעי לה ואברינא להו. וכי תימא קן נמי המקדיש ידע לה ואברר ליה, א"כ מאי פריך כל חדא וחדא היינו הך, הא ידע לה ולאו הינו הך. וכי תימא לדידן קאמר היאך שאר קינין מתקנן לן, דלא ידעי (היא) [האי] ניהו דדילמא הינו הך שהקדיש, ולגביה דידיה האיסור מבורר כדאמרנא. הא נמי ליתא דודאי לן ליכא למיסר שאר קינין דאנן לא פשעי, ולדידיה דפשע דלא נטריה שפיר הוא דאיכא למקנס, לדידן לא כדאמרן בכל הנשים שהן אסורות למשלח ולנו מותרות. י"ל דהכי קאמר לימא כל חדא וחדא הינו הך ויאסרו כל הקינין למקדיש שפשע עד שיראה ויכיר תחלה אם זה הוא שהקדיש. ור"ת ז"ל פי' דבבעלי חיים אמרינן קבוע אע"פ שאין איסור מבורר כדאיתא בפרק התערובות [זבחים ע"ג ע"א]. התם הדרא לניחותא. תימה והא בפ"ק דכתובות [ט"ו ע"א] אמרינן אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש, ומאי קאמר הא הדרי לניחותיהו. י"ל דהתם ליכא אסורא אלא בשעת ביאה, וההיא שעתא נייד הבועל. אבל הכא אע"ג דהשתא נידא, כי הדרא לניחותא הויא קבוע, ואיכא למיסרה כל אימת דהויא בניחותא.
<h2>דף יב:</h2>
במלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח. מכאן למד רת"ם ז"ל למי שנתן רשות לשלוחו להפריש חלתו וההיא שעתא דשוייה שליח הויא קמח אע"ג דנתגלגלה אחר מכן, אין השליח יכול להפרישה, דכיון דאיהו לא מצי עביד השתא דאין אדם יכול להפריש חלתו קמח שליח לא מצי משוי. ואחרים אומרים דלא דמי דבאשת איש הוא דלא מצי עביד בשום ענין. אבל זה בידו לגלגל עיסתו באותה שעה ולהפריש, והלכך שליח מצי עביד. כדאמרינן בפרק אלו מציאות [ב"מ כ"ב ע"א] אמר לשלוחו צא ולקוט תאנים ותרום והלך [ולקט] ותרם וכו' וקתני תרומתו תרומה. אלמא אע"ג דאיהו לא מצי עביד, דאין תורמין במחובר לקרקע, הואיל ובידו ללקט, משוי שליח.
הרי הן קיימין לא אמר כלום. פי' דאנן סהדי דלא אמר בלבו כך, דמאן לימא ליה ממאי קא נדרא, דילמא נדרא במידי דקשי ליה, והלכך לאו דוקא אמר.
משתלינא או רתחנא. תימה א"כ יפר לה עכשו בשעה שהוא אומר לאפטרופוס. י"ל דילמא איכא נדר עד ההיא שעתא דלא בעי להפר. ותו קשיא יאמר כל נדרים שתדור משעה שאצא עד שאבא ממקום פלוני יהו מופרים, לא פרקוה בתוספות. ול"נ דדילמא השתא רתח עלה ולא בעי להפר עכשו כי היכי דלא תשמע איהי וליהוי לה ניחא. ומיהו ניחא ליה להפר לה על ידי אפטרופוס לכי נפיק לאורחא. ויש מקשים יפר לה האפטרופוס עכשו לפניו. י"ל דגנאי הוא לו. ולי נראה דמשום דרתח עלה לא בעי להפר עכשו. טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר. פי' כלל, ואפי' לר' שמעון דאמר בסיפא ספק נזירות להחמיר ויאמר אם הוא בן קיימא וכו'. הכא מודה דלא צריך כלום דלא עביד איניש למקרי להני בן. לאחר שבעים סותר וכו', ומונה של בנו ומגלח ואחר כך מונה כל מאה שלו. משום דכיון דלא יתרי שלשים סותר דלא הוי גדול שער, לפי שאין תגלחת פחות משלשים. ובנזירות מרובה הוא דסותר, אבל בנזירות מועטת אינו סותר כלל, כדתנן לעיל מניח את שלו ומונה של בנו ואחר כך משלים את שלו ואינו סותר לפי שאינו מגלח בנתים וכחדא נזירות הוא. כך מפורש בפי' הרב ר' אליעזר דמייץ. ולעיל נמי פי' משלים את שלו ואחר כך מונה של בנו ואינו מגלח בנתים משום דנזירות מועטת. ולא ידעתי מה טעם אינו מגלח בין שתי נזירות קטנות, וכשהאחד גדולה מגלח בסוף נזירות הבן ואינו ממתין עד שישלם מנין המאה אחר שמנה נזירות הבן. ונראה לי דבנזירות מועטות אין דעתו (להספיקן) [להפסיקן] בתגלחת אלא לעשותן כנזירות אחת. אבל נזירות מאה ונזירות שלשים של בן שהאחת גדולה ואחד מועטת דעתו היה שאם ישלים המאה [קודם] שיולד הבן יגלח מיד, ולסוף נזירות של בן יגלח פעם שנייה, שכבד עליו הדבר להמתין עד משלים שתי הנזיריות. ועוד שהן מוחלקות בזמן שאין זמנה של זו כשל זו, לפיכך אין להסמיכן ולעשותו כנזירות אחת ואנו אומרים שיגלח בסוף כל נזירות ונזירות בין שתשלם נזירות הבן קודם המאה או של מאה קודם של בן. כיון דהלין מאה בעשרין לא שלמין לא חיילין. תימה מאי שנא מדתנן הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר וכו' מונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו. והכא נמי יתחיל למנות מאה ויפסיק וימנה שלשים ואחר כך ישלים מאה. י"ל דהתם שאני שכשנדר היה בספק שמא לא יהיה לו בן עד משלם נזירות שלו לגמרי, ודעתו היה להתחיל נזירות שלו עכשו. אבל כאן יודע הוא בודאי שלא ישלמו מאה באלו העשרים, ולפיכך יש לומר שמא לא היה דעתו שיתחילו מאה מעכשו ויהא צריך להפסיק ולהכי מבעי' לן.
<h2>דף יד.</h2>
כמשה בשבעה באדר. פי' כיון דבשבעה באדר מת משה, ורבו נזירים מחמת האבל, דעתו לנזירות והוי יד של נזירות. או דילמא כיום לידתו קאמר שבשבעה באדר נולד, והיה יום משתה ושמחה, ואין דעתו לנזירות אלא לאכל ולשתות.
<h2>דף יד:</h2>
אי אליבא דר' אליעזר כיון דאמר. לקמן בפרק ג' מינין [מ"ו ע"א] תגלחת מעכבת, אף כי הביא קרבנות ואסור לשתות יין וליטמא למתים עד שיגלח. תוך מלאת הוא ולסתור. כלומר כשנטמא אחר הבאת קרבנות קודם תגלחת, תוך מלאת הוא כמו לפני הבאת קרבנות ולסתור שבעה. והא דאמרינן תוך מלאת לאו דוקא, דתוך מלאת ממש, שלשים סותר לר' אליעזר, ניטמא ביום תגלחת אינו סותר [אלא] שבעה. ובריש אידך פרקין [ט"ז ע"ב] נמי משמע לי הכי, דאמרינן גבי נטמא ביום שלשים ר' אליעזר אומר סותר שבעה, קסבר ר' אליעזר כל לאחר מלאת שבעה סותר. וההיא קודם תגלחת היא כדמשמע התם, וקארי ליה אחר מלאת. אין לו תקנה למצות גלוח. פי' דהשתא לא מצי לגלוחי בטהרה ועיקר מצות גילוח אטהור רמייה רחמנא. וכי תימא לכי מני ימי טומאה ועביד הזאה וטבילה מגלח אכתי ליכא מצות גלוח דמצות גלוח לשלח שערו תחת הדוד של שלמים והשתא אחר ימי טומאה ליכא שלמים. ויש תימה מאי הכל מודים דקאמר, אי דמודו ליה רבנן לר' אליעזר, או הוא מודה לדידהו, הא לדידיה תקנה יש לו לסתור שבעה ולהביא קרבנות ולגלח, אלא מאן מודה למאן. ואפשר דאדר' יוחנן וריש לקיש קאי כלומר אע"ג דפליגי בהנך דלעיל בהא מודו אליבא דרבנן.
<h2>דף טו.</h2>
מי שנזרו תלוי בראשו. כלומר שאינו יכול לגלח ראשו שלא הביא קרבן, וה"מ קודם הקרבן, אבל אחריו אע"פ שלא גלח, אינו לוקה על טומאה, למאן דאמר תגלחת לא מעכבא, דבכי הא לא מקרי תלוי בראשו, מפני שיכול לגלח מיד.
<h2>דף טו:</h2>
טומאת התהום דזיבה התירו. כלומר מצי לדחויי לך דלר' יוסי הותרה טומאת התהום, וכי האי גונא בעומד ספק אם יראה היום ויסתור קרי טומאת התהום. ומיהו אנן קימא לן בפרק כיצד צולין [פסחים פ' ע"א] לא הותרה טומאת התהום אלא למת בלבד.
<h2>דף טז.</h2>
כגון דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה. פי' בבין השמשות שבין ראשון לשני הרי שני ימים סוף ראשון ותחלת שני, וכן בין השמשות שבין שני לשלישי הרי תחלת שלישי, ואין כאן מקצת היום בטהרה לפי שתחלתו טמא. ובפרק כיצד צולין [פסחים פ"א ע"א] איתא בהדיא כגון שראתה [שני ימים] בין השמשות. וא"ת לימא משכחת לה ברואה בלילות, דתחלת הלילה בטהרה לא הוי שימור, דנימא מקצת הלילה ככל הלילה והיום בטהרה, דהא אמרינן בפ' ב' דמגילה [כ' ע"א] דספירה דשומרת היום ביממא היא. לכך פרשו אחרים זבה גדולה היכי משכחת לה, דכיון דאית ליה לר' יוסי מקצת היום ככולו בתחלת היום, הוא הדין בסופו דמאי שנא, והלכך כי ראתה בתחלת היום או בלילה, מקצת סוף היום בטהרה, הוי שימור ככל הלילה והיום בטהרה. ופריק ברואה בין השמשות שבין ראשון לשני ושבין שני לשלישי, שאין השני שמור שתחלתו וסופו טמאין, והשלישי תחלתו טמא, ויש כאן שלשה ימים טמאין והרי הוא זבה גדולה. וקשיא להאי פירושא א"כ ר' יוסי ככותאי אמרה לשמעתיה דאמרי יום שפוסקת בו מזיבתה סופרתו למנין שבעה כדאיתא בפרק בנות כותיים [נדה ל"ג ע"א]. והכא נמי כשראתה בתחלת היום אמרינן דסוף אותו יום שפוסקת בו עולה לה שמור. וי"ל דודאי בתחלת המנין לא חשיב סוף היום למהוי תחלת ספירה, אבל שומרת יום דמגילה בחד יומא הוי סוף היום ספירה. וי"א דזבה דכתיב בה ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים, משמע ספירת שבעה בר מאותו יום שטהרה מזובה ופסקה. אבל בשומרת יום דלא כתיב וטהרה, ומריבויא דקרא דיהיה אתא כדאיתא בפרק תינוקת [שם ע"ג ע"א], עולה לה יום ההפסקה.
<h2>דף טז:</h2>
מי שנדר והוא בבית הקברות. לאו דוקא בבית הקברות, דהוא הדין דהוה מצי למתני מי שהיה טמא ונדר.
<h2>דף יז.</h2>
מיחל כולי עלמא לא פליגי דחיילא. יש מפרשים מדרבנן. כי פליגי למלקי כלומר אי חיילא דאורייתא. וליתה דבפ"ק דנדרים [ד' ע"א] מהדרינן אבל תאחר דנזירות היכי משכחת, ואמר רב אחא בר יעקב כגון שנזר והוא בבית הקברות. הניחא למאן דאמר [לא] חילא נזירות מהשתא. פי' הינו ריש לקיש, ואיכא בל תאחר אי לא נפיק ממקום טומאה ואמר הריני נזיר, אלא לר' יוחנן דאמר חיילא מאי איכא למימר. ועוד הא אמר מר בר רב אשי לעולם חיילא נזירות מהשתא. כלומר וליכא בל תאחר דהא חיילא לאלתר מדאורייתא, ולא צריך למיפק ולקבולי נזירות. אלא ודאי ה"פ כולי עלמא לא פליגי דחילא מדאורייתא לענין שתית יין וגלוח שלוקה עליהם אפי' בעודו בבית הקברות. כי פליגי למלקי אטמאות דמעקרא בעודו בבית הקברות קודם שיצא, ר' יוחנן אמר לקי, ור"ל אמר לא לקי אטומאה, דכי היכי דקרבן טומאה לא מחייב אלא טהור שנטמא, מלקא אטומאה נמי לא לקי. ולי הכי פי' מיחל לכולי עלמא חיילא לענין דלכי משכחא טהרה חיילא ממילא ולא צריך לקבולי נזירות. כי פליגי למלקי מהשתא בבית הקברות, ר' יוחנן אמר לקי איין וגלוח וטומאה דהא חיילא מהשתא. ור"ל אמר חילא מהשתא לענין דלכי משכח טהרה לא צריך קבלת נזירות, אבל לא לקי בעודו בקברות דאכתי תליא וקימא ולא חיילא אלא מעכשו ולכי משכחא טהרה. כנ"ל. ומיהו למר בר רב אשי צריכים למימר דהא דאותביה לעיל ר' יוחנן לר"ל מנדר והוא בבית הקברות לאו ר' יוחנן גופיה אותיב לר"ל גופיה, דהא מודו ליה דחילא, אלא מאן דמתני ההוא לישנא הוא דמתני הכי למאי דסלקא דעתיה. ולמר בר רב אשי לא היו דברים מעולם. לא הא לתגלחת זה וזה שוין. פי' ללקות על הגלוח והוא הדין על היין. אבל לא למלקות אטומאה לפום פי' (בתרא) [קמא] דפרישית לעיל. וליתנייה בתקנתא קא מיירי. תימה לר' יוחנן נמי ליתני זה מביא קרבן טומאה וזה אינו מביא. י"ל דבכלל שביעי עולה לו מן המנין הוא הבאת הקרבן, דמאי טעמא דטהור שנטמא אין שביעי עולה לו משום דמיתי קרבן בשמיני. תיובתא. תימה לימא ביוצא ונכנס. י"ל דנטמא דומיא דגלח או שתה דלקי אפי' בלא יוצא ונכנס. אי נמי י"ל סופג את הארבעים דומיא דאסור לשתות וכו' אפי' בלא יוצא ונכנס. ותירוץ זה מספיק אפי' למאן דפירש חילא מדרבנן. ויש תימה דמר בר רב אשי אתא לפרוקי מאי דאתבינן עליה דריש לקיש למאי דס"ד מעקרא, ומאי אהני אדרבה לדידיה מתותב ר"ל. וי"ל דלא שמיעא ליה הך בריתא וכי שמעה אתותב עלה ואודי דלישנא קמא עיקר.
<h2>דף יז:</h2>
כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל. תימה לימא כגון שנכנס בשוגג והתרו בו שיצא. י"ל כי גמירי באונס גמירי בשוגג לא כדאיתא פ"ב דשבועות [י"ז ע"א]. אמרת ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת. תימה ימי זב וטמא שרץ יוכיחו שאין ראויין לתגלחת ואפי' הכי עולין לו מן המנין. י"ל מה להנך שאין בהם תגלחת כל עיקר, תאמר בימי חלוטו שטעון תגלחת והוו מעין ימי טומאה דנזיר, ואע"פ שאין לו תגלחת נזירות, מ"מ שם תגלחת יש לו דהכי משמע לן דתגלחת יש לו, אלא דתגלחת נזירות קאמר דאין לו(מר), בין למאי דס"ד דתגלחת טומאה קתני, או למאי דמתרצינן דתגלחת טהרה קתני. לא תגלחת טהרה. פי' והכי קאמר נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת, כלומר שזה השער עצמו יגדל בראשו עד שיגלחנו בטהרת נזירות. ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת טהרה, שהרי יגלח לצרעתו תחלה.
<h2>דף יח.</h2>
טהור שנטמא טעון העברת שער וצפרים. ה"ה דהוה ליה למימר נמי אשם, אלא דאדכר חד מן הקרבנות. שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי. יש לפרש טמא היה בשביעי זה ונטמא בשביעי זה עצמו לאחר שהזה וטבל, ואחר שבעה חזר ונטמא אחר הזאה וטבילה, והרי כאן ג' טמאות, ושפיר מקרו טמאות הרבה.
<h2>דף יח:</h2>
והזיר לה' את ימי נזרו מה תלמוד. פי' כתיב ועשה את האחד עולה ואת האחד חטאת, וכתיב מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא והזיר לה' את ימי נזרו והביא כבש בן שנתו לאשם, מה ת"ל והזיר שכתוב בין תורת חטאת ועולה לאשם, או לכתביה בתר כולהו או מקמי כולהו, למה לי למכתביה בתר חטאת ועולה וקודם אשם. לפי שמצינו וכו' אע"פ שלא הביא הזיר. וא"ת אם כן ביום ההוא למה לי. י"ל דהוה אמינא אימתי והזיר בזמן שהביא כדדריש ר' ישמעאל, כתב ביום ההוא אע"פ שלא הביא אשמו, ואי לא כתיב אלא ההוא, הוה אמינא אע"פ שלא הביא קרבנותיו כלל, כתב והזיר בזמן שהביא [אתי האי] וגליא אהאי.
<h2>דף יט.</h2>
סבר לה כר' אלעזר הקפר. תימה א"כ אשם נמי תיתי כדין נזיר טמא משום צער היין. י"ל דחטאת העוף שאני דאשכחן לה דאתיא על הספק כדלקמן, והכא נמי אתיא משום צער היין. ומיהו דוקא בשהפרישה קודם שהפר, אבל לא הפרישה לא תפריש אחר הפרה, מה שאין כן באשם דלא אשכחן ליה דאתי על הספק, והלכך אע"פ שהפרישתו קודם הפרה לא תביא.
<h2>דף יט:</h2>
נטמא בסוף מאה יכול יהא סותר הכל ת"ל וכו'. ומיהו שלשים סותר כדדרשינן בפ"ק [ו' ע"א] לר' אליעזר נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר. וא"ת למה לי הך דרשא תיפוק לי מההיא. י"ל הוה אמינא דיום מלאת הינו יום תגלחת וקרבנות דהינו יום מאה ואחד ולזה תן לו תורת נזיר, אבל נטמא יום מאה יסתור הכל, להכי אצטריכינן דרשא דוהימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים, ש"מ דביום מאה אינו סותר הכל, והלכך מוקמינן יום מלאת כיום מאה, אבל נטמא ביום מאה ואחד שהוא יום תגלחת וקרבנות לא יסתור כלל. והא דנקט רישא הרי[ני] נזיר מאה ולא נקט הריני נזיר שלשים, משום הך מציעתה נקטיה. הלין יומין דקאמר ר' אליעזר דנפק חד ועיילין תרין וכו'. תימה תפשוט מבריתא דלעיל [י"ח ע"ב] דקתני נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן על כל אחד ואחד דברי ר' אליעזר. והתם אע"ג דסבירא ליה כר' דאמר משביעי מנינן, מ"מ ליכא שני ימים שלמים, אלא מקצת שביעי ומקצת שמיני, וקתני מביא קרבן. אלמא סותר שאינו מביא קרבן אלא כשסותר ומונה ואחר כך מביא קרבן. הכי אתותב להו בתוספות ולא פרקוה. ואנא חזינן בנסחי דילן דכתיב בהו דברי ר' ולא גרסי ר' אליעזר. ועוד דאפי' למאן דגריס ר' אליעזר, דילמא דוקא לענין אתויי קרבן, כדדרשינן לעיל ביום ההוא, אבל לענין סתירה דכתיב והימים הראשונים, שני ימים שלימים בעינן כן נראה לי. והם הקשו תפשוט ממתני' דקתני ר' אליעזר בו ביום הא למחר מנינן. ותרצו דדילמא אמלתיה דת"ק קא מהדר כלומר לא בו ביום כמו שאמרת אלא עד דעיילין תלת. וא"ת תיפשוט מברייתא דקתני יום מאה חסר אחד סותר, אלמא לא בעינן שלמים. י"ל דהתם הא איכא מקצת שלישי דהינו יום מאה ואחד שמביא קרבנותיו.
<h2>דף כ.</h2>
ארבע עשרה שנים ושלשים יום מבעי ליה. שבע דחוצה לארץ ושלשים דארץ ושבע דאחר טומאה דסתרה. ואיכא דגריס ארבע עשרה שנה שלשים יום מבעי ליה דתניא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר זאת תורת הנזיר ביום מלאת נזרו ביום מלאת תן לו תורת נזיר, ופי' אי ס"ד בשנטמאת ואליבא דב"ש, לא היתה צריכה לסתור, ולמנות שבע בשביל טומאה של סוף שבע, דהא אמרינן לר' אליעזר כשנטמא יום מלאת סותר שלשים ותו לא. והכא כשנטמאת סוף שבע ראשונים, לא היתה צריכה אלא שלשים. רת"ם ז"ל. הכל (מונה) [מודים] במונה. פי' שעד אחד אומר שתים והשני אומר שלש ארבע וחמש שנחלקה עדותן. ואע"ג דאמר ר' ישמעאל בכת אחד יש בכלל חמש שתים. ה"מ כשאחד אומר נדרת שתים והשני אומר נדרת חמש. אבל הכא כיון דנחתא למנינא, הוי כאומר לא כי לא הזכיר אחד ושני אלא שלישי ורביעי וחמש דהוי הכחשה גמורה. הא מכחשי אהדדי. פי' ופשיטא דנחלקה עדותן ומאי קמ"ל רב, אפי' בלא מונה נחלקה, כיון שזה אומר חמש ולא שתים וזה אומר שתים ולא חמש. אלא אחד אומר אחד ושתים ואחד אומר שלש ארבע וחמש. וקמ"ל רב דכיון דכל חד נחת למנינא, שזה הזכיר אחד ושתים ולא הזכיר יותר, כאלו פי' לא הזכרת חמש. וזה אומר שלש ארבע וחמש, כאלו פי' לא הזכרת שתים, והוי הכחשה מעליתא. הא למה לי השתא חמירתא אמר, דהינו שלש ארבע וחמש שהם יותר. קילתא לא אמר דהינו שתים. והלכך כיון שלא הוצרך להזכירה שתים, ליכא למימר דמשום הכי לא הזכירן דהכי קאמר חמש אמרת ולא שתים. והא דאמרינן במסקנא במערבא אמרי אין הכחשה במונה. הינו כאתקפתא דידן. ומ"מ לכולי עלמא משמע הכא דאחד אומר חמש ולא שתים ואחד אומר שתים ולא חמש הויא הכחשה גמורה.
<h2>דף כ:</h2>
והוא שהתפישו כולם בתוך כדי דיבור. פי' והוא שהתפישו כולן תוך כדי דבור הראשון, ושיעור כדי דבור מפורש בפרק מרובה [ב"ק ע"ג ע"ב] שהוא כדי שאלת תלמיד לרב (לרב) שלום עליך רבי. והלכך כשאמרו שלשה ואני, אחר הראשון הנודר, הם נזירים. שהם ג' תיבות, כשיעור שלום עליך רבי. ואם בא אחר ואמר ואני אחר השלישי לנתפשים, אינו כלום לפי שהוא אחר כדי דבור. אמר ליה תו לא שבקת רווחא לתלמידא. שאם נתן שלום לרבו הנזיר, לא יוכל לומר ואני, אם רוצה להתפיש בו ולהיות נזיר, שהרי כבר הוציא ג' תיבות בנתינת שלום, והוה ליה ואני אחר כדי דבור. והא ודאי ליתה, דלא גרע מאומר אהא שהוא נזיר כשהנזיר עובר לפניו כדאיתא בריש מכילתין. ועוד דדינא הוא דכיון דואני סמיך ממש לתוך כדי דבור דליהוי נזיר.
<h2>דף כא.</h2>
תניא נמי הכי. כריש לקיש, מי שאמר וכו' ושהה כדי דבור כלומר עד שעבר כדי דבור ומיד אמר ואני השני מותר. לימא מסייע ליה לריש לקיש מי שאמר וכו' ואמר ואני ותו לא. כלומר בשלמא לריש לקיש לא חש תנא למתני תלתא ואני, לאשמועינן דינא דתוך כדי דבור שהוא כדבור, דהא פשיטא ליה לתנא הכא, ולא אתי לחדושי האי דינא. אלא לר' יהודה נשיאה הוה ליה לחדושי ולמתני ארבעה ואני, דהא ודאי לאו פשיטותא הוא. משום דקתני סיפא הותר וכו' מכלל דאיכא אמצעי. תימה ליתני חד וסיפא ליתני הותר הראשון הותר השני הותר השני לא הותר הראשון. י"ל דנקט אחרון למידק אחרון הוא דליכא בתריה אחרינא, אבל אמצעי דאיכא בתריה אחרינא, אם הותר הוא השלישי נמי מותר, משום דכל חד וחד בחבריה מתפיס כדדיקינן בסמוך. ואי בקמא מתפיש כדאמרינן בסמוך דהאי אחרון דקתני היינו אמצעי, אשמעינן דהותר האמצעי אפי' אותו שאחריו אסור דבקמא אתפיש. אבעיא להו כל חד וחד בחבריה מתפיש. פי' מלתא דריש לקיש מסתפקא להו דאמר לעיל והוא שהתפישן תוך כדי דבור, אי תוך כדי דבור של ראשון קאמר, דבקמא מתפשין וכדפריש' לעיל, והלכך לא חיילין אלא תלתא. או דילמא בחבריה מתפיש, ומאי תוך כדי דבור דקאמר ריש לקיש תוך כדי דבור דחבריה, והלכך מתפשי ואזלי לעולם, ולא כפי' דפרישית לעיל.
<h2>דף כא:</h2>
הריני נזיר ואת ואמרה אמן מפר שלה ושלו קיים. הריני נזירה ואתה ואמר אמן אינו יכול להפר. ה"ג ר"ת ז"ל ופי' דהיא אמרה ליה ואתה גם כן תרצה להיות, ואמר הוא אמן, אינו יכול להפר דומיא דרישא דאמרה הריני נזירה ואמר בעלה ואני דאינו יכול להפר משום טעמא דמפורש בגמ'. למאי נפקא מינה לאשה שנדרה וכו'. הכי נמי הוה מצי למימר נפקא מינה לשותה יין ומטמאה למתים והפר לה, אי סופגת את הארבעים או לא. וכן מוכח בסמוך אלא דחדא נקט. לעולם מעקר עקר והיינו טעמא כיון דצריכה כפרה. פי' כר' אלעזר הקפר, וכבר הפרשתה לשם כך שם חטאת עליה, וכי הפר לה הוי כנתכפרו בעליה. וא"ת אמאי לא קאמר ר' אלעזר הקפר היא כדאמרינן בסמוך אהא דמביאה חטאת העוף. י"ל התם עדיפא ליה למימר הכי משום דקתני שמקריב אותה, והיינו כר' אלעזר הקפר ממש. אבל הכא דאזלא למיתה, לא ניחא ליה למימר הכי. משום דקתני סיפא הפר לה וכו' תנא רישא סופגת את הארבעים. תימה סיפא גופה מאי למימרא. ותו סיפא מאי אריא הפר לה ואחר [כך] שתתה, לשמעינן שתתה ונטמאת ואחר כך הפר לה. איכא למימר משום דבעי ר' יהודה לאפלוגי ולמימר תספוג מכת מרדות בהפר ולא ידעה ואחר כך שתתה נקט הכי.
<h2>דף כב.</h2>
מביאה חטאת העוף וכו'. אבל אשם נזיר טמא לא מתיא, אפי' למאי דס"ד מיגז גייז כיון דהפר לה, דהוי אשם שנתכפרו בעליו. כדאתמר לעיל [כ"א ע"ב] בחטאת תמות אפי' אי מיגז גייז, כל שכן למאי דאסיקנא מעקר עקר. וא"ת למאי דאסיקנא תיתי נמי עולת העוף משום צער היין כר"א הקפר. י"ל דעולת העוף דנזיר טמא דכתיב בה וכפר לאו דורון הוא, כר' ישמעאל, כדאתמר לעיל באידך פרקין [י"ט ע"א] והלכך לא מייתיא אחר הפרה. ומיהו חטאת העוף מייתיא, כדאתמר בפרק בתרא דנדרים [כ"ג ע"א], משום דאשכחן לה דאתיא על הספק כדדרשינן לקמן. דכיון דגלי בה קרא הך קולא, מקילינן בה נמי לאיתוייה אחר הפרה ומעקר עקר. אם אמרה הריני כמותך שתיהן מותרות. ליכא לפרש משום דכונתה דכי פסקא נזירות הראשונה תפסוק נמי שלה. דהא ודאי אין נזירות לחצאין, ואם חלה היאך תפסוק בלא הפרה, והא קימא לן [ה' ע"א] אמר הריני נזיר יום אחד הרי זה נזיר שלשים יום. אלא טעמא דר' שמעון דהכי קאמרה הריני נזירה כמותיך, שאם יפרו לך לא תחול עלי נזירות כלל.
<h2>דף כב:</h2>
מר זוטרא בריה דרב אידי אמר הינו דבעי רמי בר חמא וכו'. פי' כיון דאסיקנא מיגז גייז מדקתני חברתה אסורה. תפשוט הא דבעי רמי בר חמא האומר הרי עלי כבשר שלמים ולבסוף נזרק הדם והותר הבשר. מי אמרינן דבצננא מתפיס, כלומר במאי דהוי לבסוף. או דילמא בעיקרו מתפיס, והכא נמי חברתה ידעא דמציא לאשתרויי בהפרה, ואפי' הכי קתני אסורה, אלמא בעקרא מתפיס. מי דמי. כלומר אף כי נימא בדרמי בר חמא בצננא מתפיס, מצינן למימר הכא בעקרא. דודאי בשר שלמים אע"ג דכי נזרק הדם, מצי אכיל ליה (בחוץ) בכל העיר כדין שלמים. מ"מ מקדש קדישי. למיסר לטמאים ולמיכליה חוץ לעיר. וכיון דבתר זריקה נמי אסורא רמי עליה, ואיכא למימר דלהכי אכון נודר למתפס בלאחר זריקה, דאיסור נדר איכא עדיין. ומיהו כיון דמשרא שרו לזרים, ופקע מיניהו אסורא דקודם זריקה, שרינן הא דמתפיס ביה. אבל הכא. באשה שאמרה ואני והפר לראשונה. אי אמרת בצננא מתפיס. כלומר בלאחר הפרה הא ליכא נדר כלל, ומאי קאמרה ואני, הלכך ודאי בעיקרא אתפישה. ומצינן למימר בדרמי בצננא מתפיש ולא אפשיטא. ואיכא למידק היכי מייתי הא דרמי גבי הא דהפרה, דהא דרמי מתוקמא בפ"ק דנדרים [י"א ע"ב] במתפיס בבשר שלמים לאחר זריקה שההיתר כבר בא. והא דהפרה כי אמרה הך אתתא ואני, אכתי לא הפר בעל לקמיתא, וכיון דקודם הפרה אמרה ואני, ודאי בעיקרא אתפישא, ולא במאי דעתיד למהוי. תדע דהכי הוא דרמי במתפיש אחר שנזרק הדם הוא. דהכי אתמר התם. בעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר שלמים אחר זריקה מהו. היכי דמי אי דאמר בהדין לישנא בהיתרא מתפיס. אלא דמחית שלמים גביה ומחית נמי דהתירא גביה ואמר זה כזה, בעיקרו מתפיס או בהתירא מתפיס. ומשמע ודאי דהכי קאמר דמחית שלמים אחר זריקה, דאי לא מאי אחר זריקה דקאמר רמי בבעיא. וי"ל דמחית שלמים קודם זריקה קאמר. ומאי אחר זריקה דנקט רמי, הכי קאמר המתפיס בבשר שלמים ונזרק דמן אחר התפשתו, מהו בהתירא מתפיס. כלומר בהתירא דעתיד למיתי מתפיס, וכי אתא התירא אשתרי הא דאתפיס ביה. ואע"ג דהנהו תא שמעין דהתם אתו למפשט אפי' הותר כבר מאי דאתפיס ביה מקמי התפשה. לאו משום דרמי בכי האי גונא מיירי, אלא מכל שכן פשטינן דאי התם אמרינן בעיקרו מתפיס ואע"פ שההיתר בא, כל שכן כשהתפיס קודם שבא ההיתר, דאמרינן בעקרו מתפיס. וא"ת למאי דפשטינן דאפי' אחר שבא ההיתר, דעת הנודר להתפיס במה שהיה מעיקרו. א"כ נזיר שהותר או אשה שהפר לה בעל ואמר אחר הריני כזה אטו מי נימא בעיקרו מתפיס, הא ודאי ליכא מאן דאמר הכי. י"ל דלא דמי דלאחר ההיתר אין שם נזירות כלל עליהם, אלא כאלו לא נדרו מעולם. הלכך ליכא למימר בעיקרו מתפיס. וא"ת והא מייתי התם [נדרים י"ב ע"א] כחלת אהרן וכתרומתו מותר, הא כתרומת לחמי תודה אסור והא תרומת לחמי תודה אחר זריקה היא. ופריק התם קודם זריקה היא כגון דאפרשה בלישה. ולמאי דפרישית מאי משני הא בעייה דרמי גופיה בהאי גונא הוא במתפיס קודם זריקה. י"ל דרמי קא בעי היכא דמחית בשר שלמים קודם זריקה ומחית דהתירא גביה ואמר זה כזה, והלכך שפיר אמרינן בהתירא מתפיס, וכי משתרו לשלמים משתרי נמי הא. אבל התם אין לחמי תודה לפניו, אלא דנדר ואמר ככר זה יהא כדין לחמי תודה המופרשין, והלכך ליכא למימר בהתירא מתפיס.
<h2>דף כג.</h2>
מכת מרדות. פי' מכות בלא מנין לפי מראה ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג. ובתוספתא [מכות פ"ג ה"י] אמרינן מכות מרדות אינו מן התורה, אלא מכין אותו עד שתצא נפשו, או עד שיקבל עליו. וההיא בשלא עבר עבירה, אלא שאינו רוצה לעשות מצוה שמצוה בהן, ומכין אותו עד שיקבל. אבל אם עבר עבירה דרבנן, מכין אותו לפי העבירה לפי מראה ב"ד.
<h2>דף כד.</h2>
אי משלה היתה חטאת תמות. לעיל (בפרק שני) [בפרקין (כ"א ע"ב)] מתפרש דכר' אלעזר הקפר ברבי היא דאמר נזיר חוטא הוא. הלכך חטאת תמות דהוי כנתכפרו בעליה, ועולה ושלמים יקרבו כיון שהפרישתן. ואפי' לר' ישמעאל דאמר לעיל [י"ט ע"א] דעולה לאו דורון היא אלא חובה, משום הכי כשנטמאת ואחר כך הפר אינה מביאה עולת העוף. הני מילי בנזיר שנטמא דכתיב בה וכפר גבי עולה, אלמא עיקר כפרה היא, וכיון שהפר וכי תבאנה הוו חולין בעזרה. אבל בנזיר טהור מודה דדורון הוא ואע"פ שהפר תקרב. ואינן טעונין לחם. ואפי' הפרישתו לא קדיש בשחיטת שלמים הואיל והפר. ומיהו אם הפרישתו לא נפיק לחולין בלא פדיון. ואפי' למאן דאמר בעל מעקר עקר, מ"מ לא הוי כהקדש טעות לגמרי לבטל קדושת פה. תדע דהא קתני היו לה מעות סתומין יפלו לנדבה, ולא אמרינן בהפרת בעל יצא לחולין לגמרי. ומיהו מדקתני והפרישה בהמתה, משמע דוקא הפרישה קודם הפרה. אבל אם לא הפרישה לא תפרישנה אחר הפרה. ואם הפרישתה אחר הפרה, לא יחול עליה הקדש וכן הדין בלחם. אמר רב חסדא רבנן היא. תימה אם כן אפי' לא הפר לה נמי תצא לעדר דהא לא משעבד לה. י"ל דמשמע ליה בדאקני לה כדלקמן, ומיהו כי הפר לה לא אמרינן תמות כמו בשלה, דכי אקני לה למידי דצריכה אבל למידי דלא צריכה לה לא. ולי נראה דמשום סיפא דקתני אם משלה היתה וכו' נקט רישא הפר לומר דאפי' הפר החטאת תמות ועולה ושלמים יקרבו. אבל ברישא דשלו אפי' לא הפר נמי תצא לעדר. ה"ג שכך כותבת לו כל אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. פי' וכן כל קרבנות שנתחייבה בעודה תחתיו הוא מביא עליה בעשירות. ומטופס השובר שהיא כותבת לו כשפורע לה כתובתה, אנו למדין כן, שהרי כותבת לו כל אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. ולשון זה ודאי לא נתקן, אלא לומר שאחריות הקרבנות שיש לה עליו, היא פוטרת לו. כי אקני לה במלתא דצריכה לה. תימה היכי דמי אי דאקני לה בפירוש קרבנות נזירותה, היכי יכול להפר, הא הוה ליה כמאן דאמר לה קיים ליכי. ואי דאקני לה בסתם, היכי דאמרינן דלמאי דלא צריכה לה לא אקני לה, אטו הנותן מתנה לחברו מי לא מצי להשליכה לכלבים. י"ל דהכא במאי עסקינן דאמר לה כשתרצי להביא קרבנות קחי מבהמותי.
<h2>דף כד:</h2>
שמקצה מעיסתה. תימה דהא אמרינן בפרק אע"פ [כתובות נ"ט ע"א] מותר מזונות לבעל. ובפרק הזורק גט [גיטין ע"ז ע"ב] נמי גבי מתנה דתיזל ותחוד ותפתח אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה, ואע"ג דאיהו יהב לה. י"ל (דהתם) [דהכא] בדאמר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך. אי נמי הכא שלא אכלה כדי שבעה, והתם שאכלה אכול ושבוע והותר. דאמר לה על מנת וכו'. רת"ם ז"ל פסק בנדרים פרק בתרא [פ"ח ע"א] גבי המודר הנאה מחתנו ורוצה ליתן לבתו מעות, אומר הרי מעות נתונין לך במתנה, כרב דאמר דוקא בדאמר לה הרי מעות נתונין לך, על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לתוך פיך, אבל אמר לה מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל. ואע"ג דשמואל פליג עליה, דהלכתא כותיה בדיני, עיקר פלוגתא לענין אסורא דנדר הוא, וקימא לן כרב באסורי. והלכך הכא אית לן למימר (דנפק) [דנקט] לישנא קיטא, והכי נמי קאמר לה דאמר שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לפיך.
<h2>דף כה.</h2>
והלא דמי החטאת מעורבין בהן. הכי נמי מצי למפרך והלא דמי שלמים מעורבין בהן והיאך יפלו לנדבה דהיינו עולת קיץ. אלא משום דחטאת חמיר טפי נקט הכי. ופריק ר' יוחנן הלכה היא בנזיר. ודוקא בשדמי חטאת מעורבין בהן, אבל אם דמי עולה ושלמים הם בלא חטאת, מביא בהן מחצה עולה ומחצה שלמים כדלקמן. והא דפריך והלא דמי חטאת וכו', יש מפרשים והלכך ילכו כולם לים המלח. ותימה הוא דהא אמרינן לעיל בסמוך במפריש מעות לנזירותו לא מועלין בהם מפני שראוין להביא בהם שלמים והיאך ילכו לים המלח. וי"ל כי אמרינן ראוין לשלמים הני מילי כשלא מת, שאם רצה לימלך ורצה לעשות עין יפה, שיביא בכולן שלמים או עולה, ושיביא המותר מביתו תבא עליו ברכה. אבל כשמת הרי לא יוסיף עליהם, ועל כרחין יש בהן דמי חטאת, והיאך נביא בכולן שלמים או עולה, וקדושת חטאת להיכן תלך, הלכך הוה לן למימר שילכו כולן לים המלח. אי נמי התם נמי במפריש מעות סתם, אלא שדעתו לנזירותו, לפיכך יכול להביא בהם שלמים. אבל הכא במפריש מעות לנזירותו בפי' שאמר אלו לקרבנות נזירותו. וי"ל דכי פריך והלא דמי חטאת וכו' לאו למימרא שילכו כלם לים המלח, אלא למה יפלו לנדבה יפלו לעולתו ולשלמיו. ופריק הלכה היא במת, וההיא דלעיל בשלא מת. התורה אמרה מותר נדר יהא נדבה. תימה ומנא לן דאיירי דוקא בשדמי חטאת מעורבין בהם, אימא אפי' כשאין בהם אלא דמי עולה [בלבד, או דמי עולה] ושלמים, והוא הדין אם יש בהם דמי חטאת. י"ל דסברא הוא דדוקא בחטאת דגלי לן רחמנא דכשאינה לכפרת חטאת אינו קרב חטאת כגון ולד חטאת ותמורת חטאת דקימא לן ימותו, איכא למימר דגלי לן השתא דמותרו יהא לנדבה. אבל שלמים ועולה דולד שלמים ותמורת עולה קרבי גופיהו עולה ושלמים, לא ניחא לן שיהא מותרן לנדבה, ומשום הכי מוקמינן קרא במותר חטאת. וא"ת אכתי מנא לן דמותר חטאת לנדבה דהיינו עולת קיץ, אימא מותר חטאת לשלמים. י"ל דאשכחן בעלמא דמותר קרב עולה, כדאמרינן בתמורה פרק ולד חטאת [כ"ג ע"ב] ובזבחים פרק טבול יום [ק"ג ע"א] זה מדרש דרש יהוידע הכהן אשם לה' לאיתויי כל דבר הבא ממותר חטאת וממותר אשם ילקח בהן עולות, כלומר שאם הפריש מעות לחטאת והוזלו בהמות ולא הוצרך לכל המעות, או הפריש שני ציבורי מעות לאחריות ונתכפר באחת מהם, המותר בא עולה. להכי ניחא לן למימר נמי הכא במותר זה שיהא לעולת קיץ. מאי אריא סתומין אפי' מפורשין נמי. תימה לימא מפורשין לא מצית אמרת דהלכה למשה מסיני מתו בעלים או נתכפרו תמות, וה"ה להפריש מעות (סתומין) [מפורשין] ומת, דהא השתא נמי ממתו או נתכפרו קא מייתי. י"ל דניחא ליה לאיתויי הא דר' ישמעאל דמפיק לה מדרשא. ועוד למילף ולד שלמים ותמורת עולה שהן קרבין.
<h2>דף כה:</h2>
כל שבחטאת מתה באשם רועה. פר"ת ז"ל ההלכה לא נאמרה כן, דודאי רעייה דאשם דרבנן היא כדאמרינן בפ"ק דשבועות [י"ב ע"א] אשם שנתכפרו בעליו באחת ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו עולה, ודיקינן בדמיו אין, גופיה לא גזרה אחר כפרה אטו לפני כפרה, אלמא רעיה דרבנן היא. אלא ודאי הלכה אמרה כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה, ואתו רבנן ואצריך רעייה. ר' עקיבה אומר אינו צריך וכו' הא למה לי קרא הלכתא גמירי לה. תימה והא צריך קרא דאי אקרבה בתורת אשם קאי בעשה כדתרצנא לעיל לר' ישמעאל. י"ל דקים לן דהוא לא משמע עשה אלא מיעוטא משמע. אבל רק דסמיך ובאת שפיר משמע עשה. וא"ת מאי קא מהדר ר' עקיבה לר' ישמעאל אינו צריך רק, צריך וצריך הוא. י"ל דר' עקיבה מיטעא טעי במלתיה דר' ישמעאל, מדלא אדכר הלכה, סבר לא גמר לה כלל, וקרא למיעוטא בעלמא דלא ליקרביה ולא לעשה, ולהכי קאמר ליה אינו צריך. אשם שניתק לרעייה. פי' כמצותו לפי שאמרו חכמים שלא יקרב הוא עצמו עולה כדפר"ת ז"ל משום גזרה, ועבר ושחטו סתם כשר לעולה, ואע"ג דלא עקריה בפי' משם אשם לשם עולה. ובפסח שני פרק אלו דברים [פסחים ע"ג ע"א] איכא דאמרי דרב הונא בעי עקירה בפי', ותני הכי שחטו לשם עולה, כלומר שעקרו משם אשם כשר. איכא דגריס ניתק אין לא ניתק לא מאי טעמא אמר קרא היא בהויתו יהא. ור"ת ז"ל משבש לה להאך גירסא, דהא ודאי מדרבנן הוא, גזרה אטו לפני כפרה כדפרישית לעיל. אלא ה"ג אמר קרא הוא. ולא גרסינן ניתק אין לא ניתק לא. ולמאן דבעי עקירה מפרש הכי, מאי טעמא בעי עקירה, הואיל ועומד ליקרב עולה. אמר קרא הוא בהויתו יהא הויית אשם עליו עד שיעקרנו. ולמאן דלא בעי עקירה, נפרש הכי מאי טעמא שחטו סתם קרב עולה בלא עקירה הואיל והיה שם אשם עליו, אמר קרא הוא בהויתו שיהא לאחר עקירה שעומד לעולה יהא קודם עקירה. וא"ת כיון דקרא לכדרב הונא היכי קאמר ר' עקיבה (איצטריך) [אינו צריך] הרי הוא אומר דמשמע דאתי לאיסור הקרבה. י"ל דהכי קאמר לדידך דלית לך הלכה, לא צריכת רק לאשם, דהרי הוא אומר הוא, וודאי דינא הוא דתידרשיה לאיסור הקרבה דתמורת אשם, טפי מדרב הונא, כיון דלית לך הלכה.
<h2>דף כו.</h2>
הרי הן כמפורשין. ויוליך שיעור דמי חטאת לים המלח. ולא בטלי דמי חטאת בהדי דמי עולה ושלמים אפי' הוו רובא, וכדפרכינן פרק התערובות [זבחים ע"ב ע"א] גבי חטאות מתות וליבטלו ברובא. דהכא בשחלקן במקומות, דלא קימי בהדי הדדי דנימא בהו בטולא.
<h2>דף כו:</h2>
אלו לעולתי והשאר לנזירותי וכו' ואין מועלין במקצתן. מפני שאותו מקצת ראוי לשלמים. תימה והלא כולן עומדין לנדבה, ולמה לא ימעול בהן. י"ל דעד שעת הקרבה דמקרבינן להו לעולת קיץ, לא נפקי משמא דהוה עליהו עד השתא.
<h2>דף כז:</h2>
שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירות בזמן שהם סתומין. תימה והא גבי קרבן אותן מעות שהפריש אביו לחטאת מפורשין הם, ודכותיהו בנזירות אינו מגלח על מעות אביו. י"ל כגון שהיה אביו מחויב הרבה חטאות ועולות והפריש מעות סתם, בהכי אמר שיצא במעות אביו.
<h2>דף כח.</h2>
שהרי אם הפריש בהמה על החלב וכו' לא מעל. פי' אם בשוגג עשה לא מעל, כיון שהוציאה מהקדש להקדש ולא לחולין. וכיון דפשיטא לן דלא מעל, מהאי טעמא דינא הוא דלא כפר. דכל דלא מעל לא מיכפר כדאיתא בפ"ב דכריתות [כ"ז ע"ב], והלכך כיון דבשוגג לא כיפר, דינא הוא כשיתכוין להביא על הדם בהמה שהפריש על החלב שלא יצא. וא"ת והא אמרינן בפ"ק דזבחים [ט' ע"ב] חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשרה, והכא אמרינן דלא כיפר. י"ל דשאני הכא שחייב שניהם, והלכך כיון שהיה חייב חטאת חלב, והפריש בהמה זו לשם אותו חטאת, לאו כל כמיניה למעקרה, ומשום הכי לא חייל עליה שם דם ולא כיפר. אבל התם בשחייב חטאת חלב לבד, ושחטה לשם דם, לא עדיף שם דם למעקר מה שהביא לחובתו. אי נמי התם להתכפר בשביל חטאת חלב שהקדיש הבהמה לשמה אמרינן דכשרה. אבל הכא להתכפר בשביל חטאת דם, שלא הפריש הבהמה לשמה, אמרינן דלא כיפר. אבל יצא במעות וכו' שאם הפריש מעות וכו' מעל וכפר וכו'. פי' מעות קדושת פה בעלמא נינהו, ונפקי מקדושתן הראשונה לגמרי, כי מייתי בהו קדושה אחריתי. ומעל כי עביד הכי בשוגג, כאלו הוציאן לחולין, כיון דאפקע קדושה ראשונה לגמרי. מה שאין כן בבהמה דהפרשתה קדושה גמורה חשיבא, והלכך כי משני לה לחטאת אחרת, לא אפקעה (ל)קדושה (אחרת) [ראשונה] לגמרי, אלא אפקה מקדושה לקדושה. וכיון דמעל במעות וודאי כפר. וכיון דבשוגג כיפר לכתחלה נמי יצא בהן. ת"ל על חטאתו עד שיהא קרבנו וכו'. ואע"ג דדרשינן ליה לעיל. תרתי שמעת מינה כדאמרינן בעלמא [גיטין נ"ב ע"א] אתם ולא שותפין ולא אפטרופין אתם ולא התורם משלו על חברו וכו'.
<h2>דף כח:</h2>
וליזרוק דמן שלא לשמן מי לא תנן וכו'. תימה מי דמי התם משעת שחיטה עוקרו מכבשי עצרת, אבל הכא דלשמן הן עומדין לשלמי נזיר, הוה ליה נראה ונדחה. לא פירקוה בתוספות. ולי י"ל דהכי קאמר ולזרוק שלא לשמן, דהא אשכחן דשרי לכתחלה לזרוק דם זבח כשר שלא לשמו. מכבשי עצרת דאף הן זבח כשר אע"פ שנשחטו שלא לשמן, ושרינן לזרוק הדם שלא לשמן ואע"ג דהתם מתחלת שחיטה עוקרו מה בכך, מ"מ זבח כשר הן וה"ה הכא. כן נראה לי. וא"ת והא תנן לעיל [כ"ד ע"א] כשהפר לה העולה תקרב עולה וכן השלמים, הכא נמי נימא הכי אע"פ שנשחטה הבהמה. י"ל התם הפר לה קודם שחיטה, ומאותה שעה היתה עומדת לשם שלמים סתם, לא לשלמי נזיר, והוא זורק הדם לשלמים סתם, כדינן של שלמים. ואם היתה שבת לא יזרוק. פי' דזריקה תקוני זיבחא הוא ודמי להפרשת תרומות ומעשרות. דשחט חטאת ברישא דתנן. פי' מיתי ראיה דחטאת [שוחט] ברישא אם רצה. וא"ת ליתי מרישא דקתני בהדיא פ"ג מינין [מ"ה ע"א] היה מביא שלשה בהמות חטאת עולה ושלמים אלמא דינא הוא דחטאת ברישא. י"ל דמשום ת"ק אצטריך לאיתויי הא, דלא תיקשי לת"ק, אמאי לא יפר, הא בשביל חטאת לא אשתריא ביין עד דקרבי כולהו, ולהכי איתי הא דעל אחת מותר היין.
<h2>דף כט.</h2>
איש חייב בבנו לחנכו. תימה הא קימא לן [יבמות קי"ד ע"א] קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו והיכי מחנכין ליה במצות אי מעברות לא מפרשינן ליה. י"ל דחנוך הוי למימר קום עשה מצוה, טפי מדלא שבקינן ליה למעבד עבירה, דהא עביד מעשה מצוה, והא לא עביד מעשה אלא יתיב ולא עביד אסורא, וכי תימא נחנכיה בתרויהו, כולי האי לא עבדינן ליה לקטן משום חנוך. אי נמי י"ל דחנוך לא שייך אלא באב, אבל באיניש אחרינא לא, והתם ב"ד קאמרינן. בתו לא. והא תנן בפ' יום הכפורים [יומא פ"ב ע"א] התינוקות מחנכין אותן להתענות, והינו אפי' בבנות כדאיתא התם. י"ל דחנוך דתענית לאו טירחא רבה הוא לאזהורה דלא למיכל יום אחד. אבל נזירות לאזהורה מטומאה ויין זמן מרובה, כולי האי לא טרח משום חנוך דבת.
<h2>דף כט:</h2>
דילמא תרי איסורי מדרבנן. תימה והא חטאת העוף מדאורייתא היא באה על הספק, דהא איכא מאן דסבר חולין בעזרה דאורייתא, ולא פליג בחטאת העוף שלא תבא על הספק. ש"מ דהך דרשא דדרשינן שתבא על הספק, דרשא גמורה היא. והלכך היכי לימא תאמר בנקבה שהן שני איסורין דרבנן לדרשא דאורייתא. י"ל דודאי דרשה גמורה שתבא על הספק, אבל שלא תאכל הוי מדרבנן. ולהכי פריך דין הוא שיחמירו חכמים בנקבה שיש בה שני אסורין דרבנן. דכולי עלמא כדי לחנכן במצות. תימה והא ר' הוא דאמר בפרק השוחט [חולין כ"ח ע"א] שחיטת עוף מן התורה, והלכך היכי אכלי כהנים מליקה. י"ל דלא אכלי לה. ה"ג לימא כהני תנאי דתניא מעשה בר' חנינא שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר"ג [והיה ר"ג בודקו] אם הביא שתי שערות אם לאו ר' יוסי בר' יהודה אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים אם לאו אמר לו ר' אל תצטרך לבדקני אם קטן אני אהא בשביל אבא ואם גדול אני אהא בשביל עצמי עמד ונשקו על ראשו אמר מובטח אני שמורה הוראות בישראל [וכו']. בשלמא לר' יוסי בר' יהודה דאמר עד שיגיע לעונת נדרים הינו דקאמר אם קטן אני אהא בשביל אבא ואם גדול אני אהא בשביל עצמי אלא לר' דאמר (אהא) עד שיביא שתי שערות אם גדול אני אהא בשביל עצמי ברשותיה דאבוה קאי אלא דאמר [אהא בשביל אבא] אהא בשביל עצמי איתי שתי שערות מעיקרא קאי בנזירות דיליה ולבסוף קאי בנזירות דאבוה אלא איתי בי מצעי מאי הניחא לר' יוסי ב"י דאמר עד שיגיע לעונת נדרים אלא לר' דאמר עד שיביא שתי שערות מאי איכא למימר אמרי לר' ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה. (וכדתניא) [מתני'] האיש מגלח וכו'. הא גרסא, והא פירושה פלוגתא דעד מתי מדיר בנו בנזיר כהני תנאי. והאי נימא לאו כשאר לימא דתלמודא הוא, דהאי קאי דהכי הויא מסקאנא, ודכותיה איכא חד בריש פרק כל שעה [פסחים ל"ח ע"א]. והביאו לפני ר"ג, פי' ביום שהדירו כמו שאפרש לפנינו, לידע אם הביא שתי שערות. ומיירי שהיה בן י"ג שנה ויום אחד, דפחות מכן שערות לא כלום נינהו כדאיתא בפרק יוצא דופן [נדה מ"ו ע"א]. וקסבר האי תנא כר' דאמר לעיל עד מתי מדיר בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות. ר' יוסי ב"י אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים כטעמיה דלעיל, ומיירי שהיה מבן י"ב ויום אחד עד י"ג, דנדריו נבדקין כדאיתא התם. ואמר לו וכו'. בשלמא לר' יוסי ב"י היינו דקאמר אם קטן אני. כלומר שלא הגעתי לעונת נדרים אהא בשביל אבא, ואם גדול אני שהגעתי לעונת נדרים אהא בשביל עצמי. אלא לר' דאמר שתי שערות, ליכא לפרושי אם גדול אני שהגעתי לעונת נדרים אהא בשביל עצמי, דהא לר' ברשותא דאבוה קאי עד שיביא שתי שערות. אלא ודאי הא דקאמר אהא בשביל אבא, אהא בשביל עצמי, הכי קאמר דאי איתי שערות מעקרא ביום שהדירו אביו קאי בנזירות דידיה. ואי איתינהו לבסוף, כלומר בסוף הנזירות, קאי בנזירות דאבוה. אלא איתינהו בי מצעי דהינו בתוך ימי הנזירות מאי. הרי פסק נזירות אביו כשהביא שערות, והלכך הביא קרבן בשביל נזירות אביו לא יביא שהרי נתבטל. בשביל נזירות עצמו לא יביא, שאפי' תאמר שדעתו היה שכשיביא שערות יחול נזירות שלו, ואע"פ שקטן הוא וברשות אביו הוא, עכשו מ"מ מופלא הוא, ודבריו קימין לענין שיחול נזירותו כשיביא, כיון שאינו מפקיע כח אביו. הא ודאי אין לו להביא קרבן אחר מלאת נזירות אביו לבד, אלא מיום הבאת שערותיו היה לו למנות. ומדברי הבריתא משמע שאין לו למנות אלא נזירות אחת מיום הנדר, אע"פ שיביא שערות בי מצעי, מדקאמר אהא בשביל אבא, אהא בשביל עצמי, כלומר או הא או הא נזירות אחת, אע"פ שיביא שערות בי מצעי. ועוד דאפי' לא ידעינן שהביא בי מצעי, הוה לן לספוקי שמא הביא, ושלא יביא קרבן בכלות נזירות האב. הניחא לר' יוסי ב"י דאמר עד שיגיע לעונת נדרים ליכא למיחש, דאם הגיע בי מצעי בתוך ימי הנזירות, כיון שביום הנדר לא הגיע, לא עדיפא הגעת עונת נדרים, לבטולי נזירות גמורה שהדירו אביו בקטנותו, דלא חשיבא כשתי שערות. וליכא למיחש נמי שמא יביא שתי שערות בי מצעי, דעדיפי לבטולי נזירות אב. דאיכא למימר דמיירי בשלא יגיע לי"ג שנה ויום אחד, אלא אחר שיכלו ימי נזירות האב, והלכך אפי' יביא שערות בי מצעי, לא כלום נינהו. אלא לר' קשיא כדאמרן.
וא"ת ואמאי לא פריך הכי אמתני' דהאיש מדיר בנו בנזיר, אי איתי בי מצעי מאי. י"ל מתני' לא קשיא דבדקינן ליה ביום מלאת נזירותו, ואם הביא איכא לספוקי לאיתי כבר בי מצעי, ולא יביא קרבן, ואם לא הביא ביום מלאת, יביא קרבן. אלא לבריתא קשיא דקאמר אל תצטער לבדקני, דמשמע שהכל היה מתוקן בתנאו בלא בדיקה, ושיביא קרבן כדין כל נזיר. אמרי לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה. כלומר שימנה ששים יום, דאי איתי בי מצעי, הרי יוכל להביא קרבן ממה נפשך, שהרי כבר התנה שאם יהיה גדול שיחול נזירותו משם ולהלן, ואם נתבטל נזירות אביו הרי חל שלו. ואע"ג דקתני אהא בשביל אבא אהא בשביל עצמי דמשמע או הא או הא כדפרישית, הכי קאמר או בשביל אבא, או בשביל עצמי, ומספקא חיישי לתרויהו.
עכשו אחזור למה שפרשתי שביום שהדירו בא לפני ר"ג, דעל כרחין הכי הוא, דאי מפרשינן בדלא אתא ההוא יומא, אלא בתר תמניא או עשרה יומי למבדקיה, אם קטן הוא עכשו, אכתי ברשותא דאבוה הוא, והוי נזיר בשביל אביו. אם גדול הוא עכשו, ליבטיל נזירות אבוה, ולא הוי נזיר, אליבא דר' דמפרש דאם גדול הוא בשערות. ולר' יוסי בן יהודה אם גדול הוא בהגעת עונת נדרים. [הא עונת נדרים] לא עדיפא לבטולי נזירות אב כדפרישית לעיל, והרי הוא בפרק נזירות [אביו. אלא הבדיקה היה] שאם קטן היה ביום הנדר, הרי הוא נזיר בשביל אביו, ואם גדול היה לא הוי נזיר כלל. ואיהו אמר אם קטן אני אהא בשביל אבא, ואם גדול אני עכשו אהא בשביל עצמי כלומר מיום זה ואילך, דמיום הנדר לית ליה למימני, כיון דאיהו לא נזר עד השתא, אלא מיום זה ואילך מונה, ובסוף מנין זה שמיום זה ואילך יביא קרבנותיו. הא ודאי ליכא לפרש הכי, דריהטא דשמעתין משמע דלא מנה אלא ימי נזירות אחת לחוד לר' יוסי בר' יהודה. דלר' הוא דאמרינן בסוגיין, דמני נמי נזירות דיליה, ולא סגי בדאבוה. אלא מחוורתא כדפרישית, שביום שהדירו בא לפני ר"ג.
<h2>דף ל.</h2>
מתני' ה"ג האיש מגלח וכו' כיצד היה אביו נזיר והפריש מעות לנזירותו ומת ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה אין זה מגלח על נזירות אביו. פי' בירושלמי [פ"ד ה"ו] שהרי קדמה הפרשת קרבן לנזירות. כלומר ונמצא שהופרש קרבן על נדר שאינו בעולם. הלכך יפלו לנדבה. ואיזהו שמגלח על נזירות אביו מי שהיה הוא ואביו נזירים והפריש אביו מעות לנזירותו ומת זהו שמגלח על נזירות אביו. פי' שכבר היה הנדר כשהפריש קרבן.
<h2>דף ל:</h2>
אבעיא להו פליגי וכו' אם תמצא לומר פליגי ארישא. פי' דהינו היה אביו נזיר דאמר ר' יוסי יפלו לנדבה, ואמרי רבנן שמגלח על נזירות אביו. או אסיפא דהיה הוא ואביו נזירים דלר' יוסי מגלח על מעות אביו, ואמרי אינהו דלא. ת"ש דארישא פליגי דתניא כיצד וכו' היו הוא ואביו נזירים וכו' זהו שמגלח וכו' אבל היה אביו נזיר וכו' אין זה מגלח וכו' דברי ר' יוסי ר' אלעזר ור' מאיר ור' יהודה אומר אף זהו שמגלח וכו' אלמא ארישא דמתני' פליגי דהיא סיפא דבריתא. אם תמצא לומר ירושה היא ולפום מאי דשקיל מגלח בחולין הוא. פי' בחולין כגון שהפריש אביו מעות סתם לנזירותו, ולא פי' הרי אלו לקרבנות נזירותי. אבל בהקדש כגון שפירש לא. וה"ה דמצי למנקט בפשוט לחוד אי גמירי הלכה במעות הקדש כלומר כשפירש. אלא לרבותא נקטיה, אי אפי' בהקדש ואפי' בבכור גמירי הלכה. ויש לפרש עוד אם תמצא לומר בבעיא דלעיל דשני בנים ירושה גמירי לה, בבכור ופשוט מאי מי אמרינן כי אמר רחמנא יכיר לתת לו פי שנים ה"מ בחולי אבל בהקדש לא או דילמא לא שנא. כי גמירי הלכתא בסתם נזירות. פי' ששניהם נזירים סתם. וה"ה דמספקא לן שניהם נזירי עולם אלא דחדא נקט. אביו נזיר טמא והוא נזיר טהור. תימה והלא הוא עצמו שהפריש מעות לנזירות טמאה, אינו יכול להביא מהם לנזירות טהרה, כדאתמר לעיל [כ"ח ע"א] דאפי' מן הקלה על הקלה לא יביא. י"ל דהכא כגון שנטמא האב וסתר ומנה נזירות טהרה, והפריש מעות לקרבן טהרה. וקא מבעיא ליה כיון דאידי ואידי נזירות טהרה היא מגלח. או דילמא כיון דלא שוו אהדדי, דאב נטמא ובן לא נטמא לא מגלח.
<h2>דף לא.</h2>
דינר זהב וכו' חבית של יין. תימה הוא תלתא בבי למה לי. התם ב"ה הוא דקא טעו וכו' ואמרו להו ב"ש וכו'. לאו למימרא דאמר להו ב"ש הכי בהדיא, דאדרבה אשכחן דמיתו להו ראיה דהקדש טעות הוי הקדש, כדקתני אמרו להם ב"ש אי אתם מודים שאם קרא לתשיעי וכו', אלא הכי קאמרי ואמרו להו ב"ש בליביהו. אי נמי בתר דאותיבו ראיה דהקדש טעות הוי הקדש, אמרו להו דטעמא דידהו לאו משום הקדש טעות, אלא משום דאטעייה לדבוריה. ומאי דאותיבו מקרא לתשיעי וכו' לטעמיהו אותיבו הכי, לדידכו דקא טעיתו דטעמא דידן משום הקדש טעות, ופלגיתו עלן בהכי, אי אתם מודים שאם קרא וכו'.
<h2>דף לא:</h2>
אמרי הכא סברי ב"ש הקדש טעות הוי הקדש. פי' בנזירים משום דכולן לנזירות נתכוונו, וכי אמר שזה איש פלוני לפי שהיה סבור שכדבריו כן הוא. ומ"מ טעמא משום מילף הקדש מתמורה, דכי היכי דקאמר שור שחור שבביתו יהא תמורה על זה, וחזר ואמר כסבור הייתי לומר, לכן אנו מקיימין דבריו שמוציא בפיו, אע"פ שלא היה לבו כך. הכא נמי נקיים מה שמוציא בפיו שיהא נזיר, אע"פ שאמר שזה איש פלוני ואינו כן. אבל ההיא מתני' דשור שחור, אין אנו מקיימין על מה שמוציא בפיו, שהוא אמר שחור ראשון. הלכך ליכא למימר שיהא הקדש טעות הקדש כדאתמר לעיל, אלא ודאי טעמא משום דראשון לשחורים כדפירש רב פפא. הכא במאי עסיקינן דקאים בטיהרא וכו' לא אמרי שחור אלא לבן. פי' דהשתא ודאי דעתו היה לכל היוצא ראשון. וא"ת ולנקוט כגון דקאי בצפרא ואמר שור שחור שיצא ראשון יהא הקדש, ואמרו ליה לבן נפק, ואמר להון אי ידענא דלבן נפק לא אמרי שחור אלא לבן. י"ל דבהא אפי' ב"ש מודי דלא הוי הקדש, דבשלמא בטיהרא שכבר יצאו, איכא למימר דעתו היה לכל היוצא ראשון, והא דאמר שחור לאו בקפידא אמר הכי, אלא סבור היה ששחור יצא ראשון, שהיה נראה לו שרגלי השחור שמע, או ראה במנהגו כמנהג השחור לכך אמר שחור. אבל קאי בצפרא למה ליה למימר שור שחור היוצא ראשון ולא לבן, והא דקאמר לא אמרי שחור אלא לבן שיקרא קאמר, והשתא הוא דבעי למימר הכי, אבל מעיקרא לא. והא קתני שיצא. תימה וכי נקוד הוא. י"ל דמכח שיעלה פריך. תנן שור שחור וכו' קס"ד וכו' אלא מאי בעין יפה מקדיש והא קתני דינר זהב וכו'. כל זה מדברי המקשה, קס"ד דבעין רעה מקדיש ואמרי ב"ש דלבן הוי הקדש אלמא גרוע הוא, אלא מאי אית לך לתרוצי דלא כדקס"ד, אלא בעין יפה מקדיש, והא קתני דינר זהב וכו' אלמא בעין רעה מקדיש. ומהדר ליה והיכי אמרת בעין רעה מקדיש והא קתני חבית של יין וכו'. מי שנדר בנזיר ונשאל לחכמים ואסרו. פי' שאמרו יש בלשון זה לשון נדר, ונמצא שעבר על נזירותו. מונה משעת נדר. ולא קנסינן ליה לסתור הימים שעבר בהן. נשאל לחכמים והתירו. פי' לב"ה דאית להו שאלה בנזירות, התירוה על ידי חרטה. ולב"ש שהתירו על ידי שמצאו שאין בדבריו לשון הנדר. אי אתם מודים וכו' שתצא ותרעה בעדר. פי' ואתון אמריתו הקדש בטעות הוי הקדש. לא השיבו ב"ש, אלא הקשו לב"ה ממעשר. מיהו הא אמרינן לעיל דעיקר טעמיהו דב"ש משום דילפי מתמורה, אלא דאקשויי הוי מקשו ממעשר. וא"ת אמאי תרעה בעדר אע"ג דהתירו לו חכמים, מאי שנא מאשה שהפר לה בעלה דאמרינן לעיל [כ"ד ע"א] החטאת תמות. י"ל התם למאן דאמר בעל מיגז גייז ניחא, דשאני חכם דעקר. ולמאן דאמר דבעל נמי מעקר עקר, הא אוקימנא [כ"ב ע"א] כר' אלעזר הקפר ומשום חטא דצער יין, אבל לרבנן נפקא לחולין. לא השבט קדשו. פי' אין זה מכח השבט שנתן על התשיעי ועל אחד עשר שהוא כאלו קדשו בפי' ושנאמר הקדש בטעות הוי הקדש. שהרי אם הניחו על שמיני ועל שנים עשר לא עשה כלום, אלא גזרת הכתוב הוא כמו בעשירי עצמו. כן נראה לי.
<h2>דף לב.</h2>
אי רבנן קשיא נזירות מרובה. פי' אפי' כי מוקמת לה למתני' בנזירות מרובה, דניחא לר' יוסי כדפרי' להו, לרבנן דאפי' במרובה אמרי סותר הכל. וכל שכן דקשיא נזירות מועטת, כלומר אי מוקימנא מתני' במועטת. אי ר' יוסי קשיא נזירות מועטת. פי' בשלמא נזירות מרובה איכא לאוקומה למתני', והכי קאמר מי שנדר נזירות מרובה ועבר עליה ונשאל לחכמים ואסרו, כלומר שאמר לו שיש בלשונו לשון נדר, וצריך לסתור שלשים מפני שצריך לקנסו על מה שעבר, מונה משעה שנדר, כלומר שאין צריך לסתור הנדר, אלא אם מנה מאה יום ועמד ששים יום בעבירה שעבר על נזירותו מונה משעה שנדר ומוסיף שלשים. ולא אדכר ליה לקנס, משום דמלתא פסיקתא היא לכל נזירות מרובה, אבל אי מוקמית לה בנזירות מועטת קשיא. דהא אפי' לר' יוסי סותר הכל, דלא אמר דיו שלשים אלא במרובה. אי בעית אימא ר' יוסי. מתני' בנזירות מרובה כדפרישית. וכאן בנזירות מועטת. כלומר כי איכא למימר סותר הכל בנזירות מועטת. ואי בעית אימא רבנן מאי משעה שנדר כמשעה שנדר. כלומר סותר כל מה שמנה, ומונה לכתחלה כמנין אותן ימים שהיו משעה שנדר ועד עכשו. לאו מי אמר ב"ש וכו' וכי מיגליא מילתא דלאו שפיר נדר. פי' כגון נשאל לחכמים ואמרו לו שאין בלשונו לשון נדר כדקתני במתני' נשאל והתירו תצא ותרעה בעדר. לב"ה נמי אי מתעקר הקדש. כלומר שנשאל על הראשונה לדידהו דאמרי יש שאלה, או שמצא שההקדש לא היה כלום, מתעקרא נמי תמורה ותרעה בעדר. טעותו. פי' כשטעה וקרא לתשיעי או לאחד עשר עשירי הוי הקדש. ולא כונתו. שאם היה יודע שהוא תשיעי, בכונה קראו עשירי אינו קדוש. אם עד שלא נגנבה וכו' הרי זה נזיר וכו'. פי' ולא מהני ליה התרת חכם, כי אמר אלו הייתי יודע שעתידה ליגנב לא הייתי נודר, לפי שאין פותחין בנולד, כדמפרש בגמ' דשטפוה רבנן לר' אליעזר וכו'.
<h2>דף לב:</h2>
ואם אחר שנגנבה נדר אין זה נזיר. פי' כי שרי ליה חכם על ידי פתח זה, דאמר אלו הייתי יודע שכבר נגנבה לא הייתי נודר. וכן אתה מפרש נזירים דנחום המדי. בתנאי נולד פותחין היכי דמי דאמרי להון אלו אתא איניש. פי' כשנדרתם. ואמר לכון דיחרב בית המקדש, כלומר שעתיד הוא ליחרב שהוא יודע כך, או שחושש שמא יחרב. והוה יהיב לכון עצה שלא תדרו מפני שהוא עתיד ליחרב או שמא יחרב כלום נדרתם. ואם אמר לאו. וא"כ נמצא שכשנדרו לא נדרו נדר חזק, שבאותה שעה היה ראוי להתבטל, אם היה אדם הולך ויועצן כך, ובני אדם יש בעולם באותה שעה ראוין להשיאו אותה עצה. ודמי למאי דאמרינן בנדרים [כ"א ע"ב] אלו באו עשרה בני אדם שייפסוך באותה שעה שנדרת היית נודר ואמר לאו שרינן ליה. וטעמא כדפרישית דבההיא שעתא לא היה הנדר חזק, שראוי היה להתבטל. אבל במתני' דאמרינן ליה אי הוה ידעת, כלומר באמת שיחרב בית המקדש כלום נדרת ואמר לאו זהו נולד ממש. ובהא לא פתחינן, שהרי באותה שעה לא היה ראוי להתבטל, שאין החרבן המבטל הנדר בעולם, וכן הוא לא היה ראוי לדעת כך, שלא היה נביא, ולא שום אדם שיודיעהו באמת, בהי יומא חריב לפום מסקנא. ר' טרפון אומר אין אחד מהן נזיר וכו'. פי' שכיון שתלו נדרם בדבר שלא היה ברור להם באותה שעה, לא גמרו להיות נזירים. ומיהו מודה ר' טרפון באותו שאמר לשנים הראשונים הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר, שכן הוא ודאי שהשנים הראשונים אינן נזירים לר' טרפון והפלאה איכא. ר' שמעון [אומר יאמר אם היה כדברי וכו'. ר"ש] לטעמיה דאמר ספק נזירות וכו'. ומה תקנתו לגלח אי אפשר בלא קרבן, דדילמא נזיר הוא. ולהביא קרבן אי אפשר, דדילמא לאו נזיר הוא, אלא יאמר אם כדברי וכו'.
<h2>דף לד.</h2>
ראה את הכוי וכו' הרי כלן נזירים. תימה איכפל תנא לאשמועינן כב"ש דלב"ה הא אמרי במי שאינו כדבריו אינו נזיר. י"ל דלב"ה כולם נזירים, אליבא דר' שמעון דאמר ספק נזירות להחמיר. זה שאמר שזה בהמה שמא אומר אמת, וכן שאין זה בהמה, וכן שזה חיה, וכן שאין זה חיה, וכן שזה חיה ובהמה שמא בריה היא ששוה לחיה ולבהמה, וכן שאין זה לא חיה ולא בהמה כל אלו נזירים מספק. אבל שאחד מכם נזיר [הוא] (וה)נזיר ודאי לר' שמעון, שאמת הוא שאחד מהם יש עליו נזירות. שאין אחד מכם נזיר אף זה נזיר ודאי, דהכי משמע אם יש אחד מכם שאין ודאי נזיר. וכן שכולכם נזירים נזיר ודאי הוא, דמשמע שעל כלכם יש ספק נזירות וכן הוא האמת. ולא גרסינן ששניכם נזירים דבגמ' מוכח דליכא אלא תשע. וי"מ שאף שלשה אחרונים אינן נזירים אלא מספק. שהרי יש ספק בדבריהם שאותו שאמר שאחד מכם נזיר משמע, אם יש בכם אחד שיש עליו נזירות ודאי, והאמת כן הוא, ומשמע נמי אם יש בכם אחד שיודע בעצמו שהוא נזיר ודאי, והרי אין בם אחד שידע בעצמו כך, משום הכי הוי נזיר מספק. וכן אותו שאמר שאין אחד מכם נזיר, משמע (בכם) שיש אחד מכם שאינו נזיר ודאי, או שיודע בעצמו שאינו נזיר ודאי. וכן זה שאמר שכלכם נזירים משמע, שכלכם ודאי נזירים ולא אמר כלום, ומשמע נמי שכלכם בספק נזירות, לפיכך כלם נזירים מספק, וצריכין הם להתנות. דאמר נזירות הכל עלי. פי' נזיריות תשעה בני אדם שקבלו על הכוי עלי, הרי עליו תשעה נזיריות.
<h2>דף לד:</h2>
מכל אשר יעשה מגפן היין ריבה. פי' ומחרצנים ועד זג לא דריש ליה למיעוט, דסבר לה ר' אליעזר כר' אלעזר בן עזריה, דדריש לה בסמוך לשתי חרצנים וזג. ומאחר שסופנו וכו' מה ת"ל מחרצנים ועד זג. תימה הא אצטריך לחרצנים וזג גופיהו, דהוה אמינא כיון שאין ראויין לאכילה לשתרו קמ"ל דאסירי, ומילקא נמי לקי עליהו מהאי קרא כדאתמר לקמן [ל"ח ע"ב] אכל זג וחרצן לוקה שתים. יש מתרצין דועד קא דאיק, מה ת"ל ועד לימא מחרצנים וזג. וליתה דועד נמי הא אצטריך לבין הבינים בסמוך. אלא י"ל דדייק אמאי סמכיה לכללא לכתביה בתר פרטי קמאי כדמפרש בסמוך לר' אלעזר ב"ע. בין הבינים. פר"ת ענבים קטנים שבין הגדולים ואין רואין פני החמה ואין מתבשלין יפה.
<h2>דף לה.</h2>
ור' אלעזר דדריש ריבה ומיעט פרט וכלל ופרט מנא ליה. פי' מנא ליה דוכתא דדריש פרט וכלל ופרט. ומהדרינן נפקא ליה מהאי קרא. פי' נפקא ליה האך דרשא מהאי קרא, כלומר הכא דריש לה, וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט, וכל כלל, בהמה לשמור חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל וכו' למעוטי עבדים ושטרות וקרקעות. ואנן דרשינן ליה לקרא לכלל ופרט וכלל בפרק הזהב [ב"מ נ"ז ע"ב]. מהאי קרא ליכא למשמע מינה חיה בכלל בהמה. פי' דמן לא משמע למעוטי חיה, כיון דבכלל בהמה היא.
<h2>דף לה:</h2>
אמר ליה הא לא מצית אמרת דהא כתיב בקר וצאן. פי' וכיון דפרטא [בתרא] בהדיא ממעט חיה, מן נמי ממעט חיה. תרין פרטי וכללא אי איכא דדמי ליה בחד צד לא מרבינן בשני צדדין מרבינן. פי' דהדין נותן דבתרי כללי מרבינן טפי מחד כללא. וקשה לי אמאי ממעטינן דגים בפ' בכל מערבין [ערובין כ"ז ע"א] דהא (אתי) דמו בחד צד. ואיפשר דדגים לא הוו פרי מפרי, דהא קימא לן [בכורות ז' ע"א] דג טהור מטיל ביצים, וגדולי קרקע נמי לא הוו. אבל עופות דמרבינן הוו גדולי קרקע, ולא פרי מפרי, דלא מקרי פרי מפרי אלא כעין בקר וצאן שמתעברים זה מזה ויולדים. וצ"ע אמאי ממעטינן בפרק הזהב עבדים ושטרות וקרקעות מתרין כללי ופרטא דכתיב וכי יתן איש אל רעהו וכו' כדאיתא התם, דהא דמו בחד צד. וי"ל דאי הני לא ממעטינן דלא משכחת מידי דלא יהא או מטלטל או גופו ממון, וא"כ מפרטא מאי אהני. כן נראה לי. ומיעט וריבה לולבין אין עלין לא. תימה והא ר' אליעזר דריש לעיל [ל"ד ע"ב] רבויי ומיעוטי, ומרבה אפי' עלין. י"ל דעלין דהכא קשין דלאו בני אכילה דדמו לשבישתא, ודלעיל ברכין. וא"ת היכי איפשר דטפי מרבה כלל ופרט ממיעט וריבה ובכל דוכתא ריבה ומיעט וריבה מרבינן טפי מכלל ופרט וכלל. כבר פירש"י ז"ל במקומות אחרים דכלל ופרט, הוי פרט פירושו של כלל, ומבטלו לגמרי. אבל ריבה ומיעט אינו כן, אלא ריבה קצת ומיעט קצת. וכן בפרט וכלל, הכלל מוסף על הפרט ומבטלו לגמרי, אבל מיעט אין הריבוי מבטל המיעוט, אלא מרבה אחריו, לפיכך לא ריבה כל כך כמו פרט וכלל.
<h2>דף לו.</h2>
כמאן כר' אליעזר דדריש כל. פי' פרק אלו עוברין [פסחים מ"ב ע"א] דריש חמץ כל מחמצת, ולדידיה כל שאור אתי לרבויי מקטיר חצי קומץ שאור, דהינו זית אחד, דהקומץ שני זתים. כי כל לרבויי חצי זית שאור וחצי זית מצה, דהינו היתר מצטרף לאיסור. דאי לרבנן דלא דרשי [כל] אצטריך כי כל למקטיר חצי קומץ שאור, אבל היתר מצטרף לאיסור לא שמעינן. והכי תניא בפרק כל המנחות באות מצה [מנחות נ"ח ע"א], כי כל שאור וכל דבש אין לי אלא כולו, פי' כל הקומץ דהינו שני זתים, מקצתו מנין פי' כזית, ת"ל כל. עירובו מנין, פי' חצי זית שאור וחצי זית מצה, ת"ל כי כל. אי הכי גבי חמץ נמי. פי' דהא כתיב כי כל, ולידרוש להיתר מצטרף לאיסור. אין הכי נמי אלא לאפוקי מדאביי וכו'. כלומר הך דשאור עדיפא ליה לאשמועינן, לאפוקי מדאביי דאמר התם יש הקטרה בפחות מכזית. ומפרש בריתא הכי, אין לי אלא כלו. פי' כזית דקסבר קומץ בכזית, מקצתו מנין דהינו חצי זית שאור לחוד, ת"ל כל. עירובו מנין, דהינו חצי זית שאור מעורב במצה דגריע שיעורא, ועוד דליתה בעיניה, ת"ל כי כל. הא לאביי ליכא למחשב שאור בל תקטירו להיתר מצטרף לאיסור, דלדידיה לא צריך צירוף דאפי' בפחות מכזית שאור חייב. וא"ת ולאביי דדריש כל דשאור לפחות מכזית, אמאי לא דריש נמי חמץ לפחות מכזית. י"ל דשאני חמץ דכתיב ביה אכילה, ואין אכילה בפחות מכזית.
מקפה של תרומה. פי' תבשיל עב, ושום ושמן של חולין פסל את כלו דמקפה עיקר, וטבול יום פוסל את התרומה. מקפה של חולין וכו' לא פסל אלא מקום מגעו, דחולין עיקר. והוינן בה מקום מגעו אמאי יפסול, הא בטלי להו תבלין ברובא. גירסא זו בפר"ש בפ' אלו עוברין, ופרשה דקס"ד דימוע מדרבנן אסיר, והלכך לענין מגע טבול יום ליחשוב כאלו הכל חולין, דלא חשיבא שום ושמן של תרומה למחשבינהו בעיניהו, כיון דמדאוריתא בטילי, ורבנן הוא דאסרי לענין אכילה. ואמר רבה בר בר חנה דימוע מדאוריתא אסור וזר לוקה עליו בכזית ושם תרומה עליה, והלכך גבי טומאה נמי שם טומאה עליה, מיהו לא חשיבא כתרומה לגמרי ליפסל כלו. והקשה רת"ם ז"ל מדקתני ונגע טבול יום במקצתן, ולא קתני במקצתה דקאי אכולה מקפה, ש"מ דשום ושמן בעיניהו הוו, והלכך היכי פריך דליבטלי ברובא. ותו דבסופא דהך משנה במסכת טבול יום [פ"ב מ"ג] קתני אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהן גוש בקערה, משמע דמיירי שהן בעין. ותו דתנן התם עיסה שנדמעה בתרומה אינה נפסלת בטבול יום ר' יוסי ור"ש אוסרין, אלמא במדומע המעורב ואינו ניכר לא מפליג בין מקום מגעו לשאין מקום מגעו, אלא מאן דאסר בכל אסר, ומאן דשרי בכל שרי. לכך פר"ת דמיירי שהשום והשמן בעין, ומשום הכי בשהמקפה של תרומה ושום ושמן של חולין, בדין הוא שלא פסל את כולה, כיון שהן בעין, אלא משום דהוו להו יד לתרומה, כעין ידות האוכלין, דאמרינן בעלמא [חולין קי"ח ע"א] שהן מביאין את הטומאה. אבל מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה, לא פסל אלא שום ושמן. וה"ג והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל, הא לא הוי כביצה, ואין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה. ומיהו לאו אשמן קא דאיק, דמשקין בפחות מרביעית מקבלין טומאה, כדאיתא בפ"ק דפסחים [י"ז ע"ב] גבי לא אמרן אלא פחות מרביעית, אבל רביעית דחזו למיטבל מחטין וצנורות וכו', אלא אשום קא דאיק. וא"ת שום נמי אע"ג דלא הוי כביצה, מדרבנן מיהא מקבל טומאה. י"ל דמשמע לן דלא פסל אלא מקום מגעו איירי בטומאה דאוריתא דומיא דפסל את כלו דרישא. ומשני הואיל וזר לוקה עליו בכזית. כלומר הואיל ומהניא מקפה לאצטרופי לחיוב, מהניא נמי לאצטרופי לטומאה. ותמה הוא וכי בשביל שזר לוקה עליו בכזית, יהא שם תרומה על המקפה, הלא אין שם תרומה עליה ולמקום מגעו אין שם כביצה. הגע עצמך יקבל טומאה כזית תרומה מדאוריתא, משום דזר לוקה עליה, בהדיא אמר ריש לקיש בפרק המצניע [שבת צ"א ע"א] דאף בתרומה בעינן כביצה. ועוד היאך נעמידה בתרומה דאוריתא, והלא תרומת שום אינה אלא מדרבנן. ואשמן לא פריך כדפרישית. וא"כ הדרא קושיין לדוכתא, דאע"ג דלא הוי כביצה, מ"מ הא מטמא מדרבנן. וי"ל דהכי קאמר והא לא הוי כביצה, דלית ביה לעולם טומאה דאוריתא, והלכך כיון דלא חשיב לקבולי טומאה מדאוריתא, הוה לן למימר דליבטיל אגב מקפה. ופריק הואיל ואי הוה תרומה דאוריתא, זר לוקה עליו בכזית בצירוף המקפה לא בטיל ומטמא מדרבנן. ותניא בתורת כהנים דמסייע ליה לר"ת ז"ל אוכל יטמא יכול יטמא בכל שהו ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת, וזהו כביצה. אלמא אין אוכל מקבל טומאה מדאוריתא אלא בכביצה. ובמס' אהלות [פי"ג מ"ה] תנן גבי הממעטין בחלון שיש בו פותח טפח, פחות מכביצה אוכלין ממעטין, וקתני סופא זה הכלל טהור ממעט, טמא אינו ממעט. והדברים בפ"ק דפסחים [י"ד ע"א] עתיקים.
<h2>דף לו:</h2>
וכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא. תימה ומאי פריך מתני' היא בכריתות [י"ב ע"א], כל האוכלין מצטרפין בכדי אכילת פרס. י"ל התם באוכל שיעור איסור בלא תערובת היתר, על ידי שהיות בכדי אכילת פרס. אבל הכא שיש תערובת היתר, הואיל ואין היתר מצטרף לאיסור יתבטל. וקשיא להו לרבנן, והא אביי הוא דאמר לקמן טעם כעיקר דאוריתא, והכא בעי למימר שיתבטל אפי' גוף האיסור בתוך ההיתר. ופרת"ם ז"ל דקסבר אביי דכי גלי קרא טעם כעיקר, כגון במבליע כזית יין בפחות מכזית פת שהאיסור רבה. אבל כאן שההיתר רבה, לא מיחייב בכזית בכדי אכילת פרס. אי נמי התם במבליע כזית יין בשני זתים פת, הואיל ויכול לאוכלו בבת אחת. אבל הכא במקפה שאי איפשר לאכול פרס מקפה בבת אחת לא.
אי הכי אמאי פליגי וכו' בכותח הבבלי. תימה ולדידיה דאית ליה היתר מצטרף לאיסור נמי אמאי פליגי. י"ל דלדידיה ההיא דמקפה דמשמע היתר מצטרף לאיסור, כר' אליעזר דדריש כל. אבל רבנן דלא דרשי כל, פליגי. אבל אי לוקה דאמר ר' יוחנן משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, בהא לא אשכחן דפליגי תנאי, ואי הוי דאוריתא, לכולי עלמא הוי דאוריתא. וא"ת כי פליגי רבנן, באוכל כזית מצומצם מן ההיתר שלא אכל כזית איסור, אבל אכל כל כך שיש שם כזית איסור בכדי אכילת פרס מודו דחייב. י"ל דמדקאמרי רבנן התם [פסחים מ"ג ע"א] על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל ערובו בולא כלום. משמע אפי' אכל הרבה מן הכותח, לא מיחייב.
אי משרף שריף ליה. פי' אם גומעו מלשון שורפה חיה [ע"ז כ"ט ע"ב], בטלה דעתו אצל כל אדם, ואי מתרמי דעביד הכי מיפטר, דאין אכילה בכך, כך פר"ש ז"ל בפסחים. וי"מ אי מתרמי הכי מודו דחייב, אבל בהכי [לא] איירו. ואי משטר קא שטיר וכו' וכי האי גונא מפרשינן שכר המדי דפליגי ביה התם, דאין לך שותה ממנו כוסות רצופין שיהא בהם כזית בכדי אכילת פרס.
שתי מדוכות וכו' אמאי אמרינן שאני אומר. פי' דסבירא לן דסתמא מתני, אפי' איכא כזית בכדי אכילת פרס אם נפלה תרומה לתוך חולין, דאיכא מדוכה דתבלין דלא עדיפי (חריפי) כולי האי, ואית בהו האי שיעורא.
ה"ג בנסחי דילן אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרינן שאני אומר. וא"ת לישני ליה הא מני רבנן היא דלית להו היתר מצטרף לאיסור, וכי אמרי אנא בההוא דמקפה דאתא כר' אליעזר. י"ל דלא ניחא לן לאפלוגי תרי סתמי אהדדי.
ה"ג שתי קופות וכו'. אמאי אמרינן שאני אומר בשלמא לדידי דאמינא היתר מצטרף לאיסור כגון דנפישי חולי וכו'. פי' ולא אמרינן היתר מצטרף אלא כשהאיסור רבה או כשהן שוין. וא"ת והא כותח הבבלי דנפיש התירא ואמרינן היתר מצטרף לאיסור. ועוד דגבי מדוכות דאיקנא אלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרינן שאני אומר, ולא פריקנא משום דנפישי חולי. י"ל דודאי במקום שיש נתינת טעם כגון בכותח ומדוכות, ודאי היתר מצטרף אע"ג דהתירא נפיש. אבל הני קופות איירי במין במינו, כגון חטים בחטים שאין בו נתינת טעם, ומשום הכי כיון דהתירא נפיש, לא מצטרף לאיסור דמיד נתבטל. וא"ת א"כ למה לי שאני אומר, תיפוק לי דהא אבטיל. י"ל דהשתא קס"ד בתרומה דאוריתא, ובדאוריתא לא תלינן לקולא, אי לאו משום דאיכא תרי טעמי, רובא ושאני אומר. והכי נמי אמר ר' יוחנן בפ' הערל [יבמות פ"ב ע"א].
<h2>דף לז.</h2>
אלא לדידך וכו' כי נפישי חולי מאי הוי. פי' אמאי אמרינן שאני אומר. תימה למאי דאוקימנא דמין במינו דליכא נתינת טעם, מאי קשיא ליה, הא מין במינו מדאוריתא ברובא בטיל, ושפיר אמרינן שאני אומר. י"ל דאי כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא במין בשאינו מינו, במין במינו נמי הוה לן למיגזר, דלא נימא שאני אומר ברבייה. אבל בהיתר מצטרף לאיסור ליכא למיגזר דלא מחמרינן כולי האי, דהא ליכא דמיחייב כרת גבי חמץ בהיתר מצטרף, וה"ה בשאר אסורין. ואלו משום כזית בכדי אכילת פרס כרת נמי מיחייב, כדאמרינן פרק אמרו לו חומר במין אחד וכו'. והלכך למאן דאמר היתר מצטרף ניחא, ולמאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא קשיא.
ואביי מעקרא קשיא ליה וכו'. תימה מנא ליה דאביי כי מותיב, משום דנפקא ליה היתר מצטרף לאיסור ממשרת, דילמא מחמץ יליף לר' אליעזר, ומשום הכי פריך השתא שפיר דמשרת ליתן טעם כעיקר. י"ל דמחמץ ליכא למילף למקפה, דמה לחמץ שכן ענוש כרת, או אסור בהנאה. אלא ודאי ממשרת יליף.
וה"ה לערלה בשתים. פר"ש ז"ל בפרק אלו עוברין שאסורו אסור הנאה כדדרשינן ריש פרק כל שעה [פסחים כ"ב ע"ב], ואין היתר לאיסורו תוך שלש, אבל אין אסורו איסור עולם לאחר שלש. והקשה ר"ת ז"ל דמ"מ פרי של ערלה אסור לעולם. ופי' דאסורו של ערלה אסור עולם כדאמרנא, אבל יש היתר לאיסורו בשנה רביעית בפדיון רבעי.
<h2>דף לז:</h2>
נפקא ליה מגיעולי גוים. הקשה הרב ר' יוסף בר' ברוך מירושלם אכתי נזיר היכי יליף מגיעולי גוים, מה לגיעולי גוים שכן אין היתר לאיסורן תאמר בנזיר שיש התר לאיסורו. ותירץ דבכלהו כלי מדין אמר רחמנא הגעלה אף לאותן שנבלעו מן היין ונאסרו נזירים להשתמש בהן, דקרא בכולהו כלים כתיב.
ורבנן קדרה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. פי' ואפי' הכי אסרה רחמנא, הלכך חדוש הוא מאי דאסר פגם מועט, ושרא פגם מרובה דהינו שאינה בת יומא. ולפי פי' זה רבנן סברי לה כר' שמעון דאמר בשלהי ע"ז [ס"ז ע"ב] נותן טעם לפגם מותר. ויש מפרשים דרבנן ודאי כר' מאיר סבירא להו דנותן טעם לפגם אסור, ודוקא נבלה סרוחה שרא רחמנא, אבל משביח ולבסוף פגום אסור. והכא הכי קאמר קדרה בת יומא נמי פגמה פורתא ואפי' הכי אסרה רחמנא, וה"ה לשאינה בת יומא אע"ג דפגמה טפי, דמ"מ תרויהו משביח ולבסוף פגום נינהו. והא ודאי חדוש הוא, דכל פגום דעלמא דהינו פגום מעיקרו מותר, ומושבח ולבסוף פגום אסור. ומסייעי ליה להאי פירוש, מדאמרינן התם מאי טעמא דר' מאיר יליף מגיעולי גוים, ור' שמעון לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, ור' מאיר קדרה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. הא משמע דלר' שמעון לית ליה קדרה בת יומא פגמה פורתא, ואלו לפי' קמא שפיר אית ליה, אלא דמפליג בין פגם מועט למרובה. וא"ת לר' שמעון כל שהו למכות, למה לי משרת, להיתר מצטרף לאיסור לא אצטריך, דהא באיסור כל שהו מחייב. ואי לטעם כעיקר, תיפוק לי' מגיעולי גוים לר' שמעון לאו חדוש הוא, דהא אמר דלא אסרה תורה אלא בת יומא, ולית ליה דפגמא פורתא כדפרישית. י"ל דכי אמר כל שהוא למכות הני מילי בעיניה, קמ"ל משרת דאפי' במעורב בהיתר, ההיתר מצטרף עמו. מיהו אנן כר"ש קימא לן דנותן טעם לפגם מותר כדמבורר התם [שם ס"ו ע"ב]. וקימא לן כרבנן דאין היתר מצטרף לאיסור דרבים נינהו.
שאם פסולה היא. פי' החטאת, תפסל זו שנגעה בה ובלעה ממנה, ואם כשרה היא תאכל זו כחומר שבה, שאם נגעו שלמים בחטאת לא יאכלו אלא ליום ולילה כחטאת. ואם שלמים הם ביום שני, שזמן אכילתן עד הלילה, ונגעה בהן החטאת, תאכל החטאת עד הלילה ולא יותר. הא למדת היתר מצטרף לאיסור, דמי לא עסיקינן במבליע חצי זית שומן חטאת בתוך חצי זית בשר שלמים, ועל כרחין להכי אתא קרא, דאי במבליע זית שלם, א"כ לא אשמעינן אלא טעם כעיקר, והא ילפינן ליה מגיעולי גוים. ואי לכזית בכדי אכילת פרס, בהכי ודאי לא מיירי קרא, דהא סתמא כתיב ומשמע אפי' בפחות בכזית. ועוד דכזית בכדי אכילת פרס לא אשמעינן קרא, דפשיטא דסברא הוא, אלא ש"מ להיתר מצטרף וכדפרישית. איכא מאן דאמר, דהא דקתני רישא דהך בריתא בפ' אלו עוברין [פסחים מ"ה ע"א], בבשרה עד שיבלע בבשרה. פי' הכי לעולם אין היתר מצטרף לאיסור כשהם ניכרים, אלא כשנבלע האיסור בהיתר. ויליף לה מדכתיב בבשרה עד שיבלע בבשרה. ודלא כר"ת דפי' לעיל [ל"ו ע"א] במקפה בשום ושמן בעין, ואפי' הכי אמרינן לעיל היתר מצטרף לאיסור. וליתה דבסמוך אמרינן איסור והיתר מצטרפין איסור ואיסור מבעיא. ולא אמרינן איסור והיתר כשהן אינן בעין, ואיסור באיסור כשהן בעין, אלא ה"פ בבשרה עד שיבלע בבשרה, לאפוקי צונן בצונן דליכא בלע דשרי.
ורבנן התם נמי לטעם כעיקר הוא דאתא ואי בעית אימא להיתר מצטרף לאיסור והא מצריך צריכי דאי כתב רחמנא גבי חטאת הוה אמינא נזיר לא אתי מינה דחולין מקדשים לא ילפינן ואי כתב רחמנא גבי נזיר חטאת לא אתיא מיניה משום דחמיר איסוריה דאפי' חרצן אסיר ליה ור' עקיבא אמר לך ליכתוב רחמנא גבי נזיר וליתי קדשים וליגמרו מיניה. הא גירסא. והא פירושא ורבנן תיפוק להו היתר מצטרף מחטאת, אמרי לך חטאת נמי לטעם כעיקר. ואיבעית אימא להיתר מצטרף אתי חטאת, כלומר ומינה לא ילפינן לעלמא, לא לטעם כעיקר, ולא להיתר מצטרף, משום דחולין מקדשים לא ילפינן, והא לא אצטריך לפרשה בגמ' אמאי לא ילפינן מינה לעלמא. והא מצרך צריכי, קושיא היא לר' עקיבא דעביד להו שני כתובים, דהא לא אתי הא מהא. ופריק אמר לך ר' עקיבא ליכתוב רחמנא בנזיר וליגמרו קדשים מיניה, דהא דאמרת דנזיר חמיר, לאו מילתא היא דקדשים חמירי טפי, הלכך שני כתובים הן.
מכל אשר יעשה מגפן היין לימד על איסורי נזיר וכו'. ואע"ג דדרשינן ליה בריש פרקין [ל"ד ע"ב] לכללא. הכא דרשינן מכל, והתם גופיה דקרא הוא דעבדינן כללא. ואפי' מאן דלא דריש כל, מכל דריש.
<h2>דף לח.</h2>
נזיר רביעית יין לנזיר. פי' כמשנה ראשונה אבל לר' עקיבא בכזית הוא. וא"ת והא אמרינן בסמוך בפלוגתא לא מיירי. י"ל דבחיורתא הוא דאמרינן הכי, אבל בסומקאתא שפיר מיירי בפלוגתא.
עושה פסח דאמר רבי יהודה וכו' מכאן למד רבנו שלמה ז"ל במסכת שבת דרביעית דכוס של ברכה הינו רביעית לוג, ולא רביעית קב. מדחשיב ליה בהדי עשר רביעית דחשיב בהו רביעית [שמן לנזיר ובפרק שתי מדות [מנחות פ"ח ע"א] מוכח דהיינו רביעית הלוג].
רביעית מים דמצורע. תימה והא פלוגתא היא בסוטה [ט"ז ע"ב] דאיכא מאן דאמר התם טפי מרביעית. י"ל מ"מ בציר מרביעית ליכא מאן דאמר ולאו פלוגתא איכא.
בפלוגתא לא מיירי. בחיווראתא, דאלו בסומקאתא בפלוגתא נמי מיירי כדפרישית לעיל. וא"ת א"כ ליתני בסומקאתא, אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. ובפרק המוציא במסכת שבת מיתי לה. ועוד לחשוב אין פוחתין לעני לגורן מרביעית יין ומיתי לה בפרק בכל מערבין. י"ל דלא קים ליה בהני רביעיות דהלכתא נינהו, דאיכא מאן דפליג עליהו.
דבטלוה רבנן לרביעתא. פי' מקוה של רביעית לטבילת מחטין וצנורות, וזה לא נמצא במקום אחר בפירוש.
<h2>דף לח:</h2>
אינו חייב עד שישתה רביעית יין. ואע"ג דבשתיית יום הכפורים מיחייב במלא לוגמיו, שהוא פחות מרביעית, כדאיתא פרק יום הכיפורים [יומא פ' ע"ב]. י"ל התם משום יתובי דעתא הוא כדאיתא התם.
לאיתויי חמרא חדתא וענבי. תימה תיפוק לי' מיין ושכר דמתרגמינן חמר חדת ועתיק. י"ל דאי מההוא הוה אמינא חדת בתוך מ' יום הנקרא יין מגתו ועתיק יותר מארבעים יום, אבל חמרא חדתא ממש דטעמיה כטעם ענבים, לא לילקי בהדי ענבים אלא חדא, קמ"ל לחים ויבשים דתרתי מיחייב.
לילקי שש. תימה לרבא נמי ליחשוב שכר וחומץ. י"ל דהא לאו שיורא הוא אי משייר מינין, אבל בהנך דחשיב אית ליה למחשב כל לאוי דאית בהו.
אי משום הא לא שיורא הוא. תימה וכי נאמר כן כדי שנקשה לאביי. י"ל דאנן נמי צריך לן למימר הכי, משום דלא ליקשי לרבא, מאי שייר דשייר לא יחל.
<h2>דף לט.</h2>
או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים. פי' אם גלחוהו ביום מלאת סותר כל שלשים שמנה. ואם ביום עשרה או ביום עשרים גלחוהו, או פחות מכן או יתר על כן, סותר כל מה שמנה ומונה שלשים.
מלתחת רבי או מלעיל. תימה תפשוט מדאמר רב חסדא בסמוך [מ' ע"א] לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער ומפרש כעין תער, משמע הא כדי לכוף דהוא טפי מכעין תער (או) [אינו] סותר, ש"מ מלעיל רבי. י"ל לעולם מלתחת רבי, והכי קאמר אינו סותר אלא כשנטל כל השער שהיה שם בשעת הנדר, וקרי ליה כעין תער דכיון דלא אשתייר מיניה כלל, והאי דקאי השתא הוא דרבא, לגבי ההוא שער דשעת הנדר הוי כעין תער.
ת"ש דאינבא מתה ברישא דביניתא. פי' אנו רואין אותה בסוף השער חוץ לגוף, הוא הראש הרואה האויר, וכשהשערות גדלים תמצא באותו מקום עצמו. ואי ס"ד מלעיל רבי בעיקרא דביניתא אבעי ליה למיקם. כלומר היה לה להתרחק מראש השער הרואה האויר, ויהא נראה כאלו קרובה אל העיקר יותר מבראשונה, כיון שגדל השער ממנה ולהלן כלפי האויר. זה בתוספות. ולי נראה אינבא מתה דקאי ברישא דביניתא, על כרחין משום דמלתחת רבי הוא, דאי מלעיל רבי אימת אזלא הך אינבא לההוא רישא, בחיותא לא [כי] לעולם הדרא לעיקרא דביניתא דהוא מקום יניקתא וחיותא, ולאחר מיתה הא לא נידא, אלא ש"מ דביניתא רבא מלתחת ואסקה לעיל.
חיוורן עיקרי נימהון שמע מינה מלתחת רבי. הוא הדין דהוה [ליה] למיפשט בכי האי גונא בסקרתא דהא חוורא עיקרא דעמרא, אלא ניחא ליה במאי דקאי.
<h2>דף לט:</h2>
אלא הא דתניא נזיר שגלחוהו וכו' ליסתור וגו'. תימה מאי קושיא דילמא כגון שלא נטלו כל השער שהיה בו בשעת הנדר ולפיכך אינו סותר כדפרישית לעיל. י"ל דסתמא קתני ומי לא עסיקינן שעברו עליו הרבה ימים משעת הנדר, שגדל השער כל כך, שכשנטלו כל השער של שעת הנדר, עדיין יש בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אי מלתחת רבי.
<h2>דף מ.</h2>
מהו דתימא משום עבורי שער וכו'. תימה מסופא שמעינן ליה דמפרש בהדיא כלם שגלחו שלא בתער וכו'. י"ל דאי מההיא הוה אמינא מאי שלא בתער כעין תער.
<h2>דף מ:</h2>
ת"ל זקנו. פי' דאתי עשה דמצורע ודחי לא יגלחו ועשה דקדושים יהיו לאלקיהם דכתיבי בכהן. ומיהו בעלמא לא דחי אלא לאו גרידא, דלא ילפינן מהכא, דשאני הכא דלאו שאינו שוה בכל כדלקמן. וא"ת ומנא לן דעשה דמצורע דחי לאו ועשה, דילמא בישראל מיירי, דלית ביה אלא לאו דלא תשחית פאת זקנך גרידא. י"ל דקרא סתמא כתיב בין בישראל בין בכהן.
גבי נזיר דאסורא קא עביד. פי' דנזיר חוטא הוא, אפי' הכי מיחייב להעביר ראשו בתער, ודחי לאו דהקפה, דסבירא לן השתא הקפת כל הראש שמה הקפה. הכא דמצוה קא עביד, דהינו מצורע דליכא אסורא ואיכא מצוה, לא כל שכן דדחי לאו דהקפה. וא"ת מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם. י"ל דלעיל דבעי לחיובי מצורע בתער, מותיב שפיר מה לנזיר דין הוא שטעון תער, דהא טעון נמי לחם. אבל הכא דלא בעי למילף אלא דלישתרי תער במצורע כנזיר, לא שיכא ההיא פירכא.
<h2>דף מא.</h2>
אי ס"ד במלקט וברהיטני וכו' כדריש לקיש וכו'. תימה אמאי לא משני כדלעיל לישתוק קרא מיניה ואנא אמינא ומה נזיר דאיסורא קא עביד אפי' הכי מיחייב כדלעיל. י"ל דנזיר שאני דלית ביה אלא חדא אסורא דהקפת הראש אבל מצורע נזיר דאית ביה תרי אסורי, לאו דנזיר ולאו דהקפה, אימא לא לידחי.
אף נזיר מצורע כן ת"ל ראשו. לקמן בפ' שני נזירים [נ"ח ע"א] דאיק אמאי לא מוקמי ליה למדחי לאו דהקפת ראש כל אדם.
ותיפוק לי מזקנו. תימה לישני ליה דקמ"ל דעשה דוחה לא תעשה השוה בכל, דאם אינו ענין ללאו ועשה שאינו שוה בכל, תנהו ענין ללאו השוה בכל. י"ל אין הכי נמי אלא דניחא ליה במאי דמשני לאוקומי לגופיה ולא לאם אינו ענין. אי נמי ניחא ליה לאצרוכי ראשו, אפי' אי קימא לן דעשה דוחה לא תעשה מגדילים, והיא אפי' שוה בכל כדאיתא בריש יבמות [ד' ע"א].
צריכי דאי כתב זקנו ולא כתב ראשו הוה אמינא הקפת כל הראש לא שמה הקפה. פי' דעיקר אסור הקפה בנוטל פאות לבד. להכי כתב רחמנא (ז"ל) ראשו. כלומר למידחי לאו דהקפת כל הראש וש"מ דשמה הקפה. ואי כתב ראשו הוה משמע תרתין. כלומר אף כי משמע תרתין, דעשה דוחה לא תעשה, והקפת כל הראש שמה הקפה, אכתי דבתער מנא לן. דהא ודאי הקפת פאות הוא שבין בתער בין שלא בתער אסור, והלכך כי גלי לן ראשו דשמה הקפה, דילמא ה"מ בלא תער. ומכאן שאסור להקיף הצדעים אפי' במספרים. מיהו דוקא בשמקיף סמוך לראש, דהכי משמע לישנא דאמרינן במכות משוה צדעיו לאחורי אזנו, ולא אמרנא אלא בתספורת כעין תער, אבל שלא כעין תער אפי' סמוך לראש מותר. והכי תניא בתוספתא [דמכות (פ"ג ה"ז)] חייב על הראש שתים, אחת לצדע מכאן ואחת לצדע מכאן, ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. והיינו כעין תער לפום מה דפרישית.
<h2>דף מא:</h2>
ור' אליעזר דאתי עשה ודחי לא תעשה מנא ליה. תימה ורבנן נמי מנא להו דדחי לאו השוה בכל אי מראשו וזקנו מה להנך שאין שוין בכל שאינן בנשים כדאיתא בפ"ק דקדושין [ל"ה ע"ב]. י"ל בשלמא לרבנן נפקא להו מראשו, דאם אינו ענין לשאינו שוה בכל, דנפקא להו מזקנו אף לאו ועשה שאינו שוה בכל, תנהו ענין ללאו השוה בכל. וא"ת והא שפיר אצטריך ראשו לאשמועינן [דהקפת כל הראש] שמה הקפה. י"ל דמסברא נפקא. והכי משמע בפרק שני נזירים [נ"ח ע"א] דמעיקרא בעי למימר דבריתא מוקי ראשו להקפת ראש כל אדם שאינו נזיר, דליכא אלא לאו גרידא, ואע"ג דשמעינן ליה מזקנו דעשה דמצורע דחי לא תעשה ועשה דזקן דכהן שאינו שוה בכל, משום דקים לן דשפיר אצטריך קרא לאשמועינן שמה הקפה. ובתר הכי רהטא סוגיא דראשו אתי ללאו השוה בכל באם אינו ענין, ושמה הקפה נפקא לן מסברא. ולפום האי פירושא (הכא) הא דאמרינן [הכא] צריכי ואוקימנא ראשו להקפת כל הראש שמה הקפה, לרווחא דמלתא אמרינן הכי. דאפי' תמצא לומר דנפקא לן עשה דוחה לא תעשה מגדילים, אצטריך ראשו להקפת כל הראש שמה הקפה. אבל אי מוקמינן קרא דגדילים לכדרבא דמין כנף כדאיתא לקמן, שפיר נפקא לן דעשה דוחה לא תעשה, מראשו באם אינו ענין, ושמה הקפה מסברא. וכל זה לרבנן, ומשום הכי בעי' לר' אליעזר מנא ליה, דאיהו מוקי ראשו לנזיר מצורע, וזקנו לכהן, וליכא למילף מיניהו לעלמא ללאו השוה בכל, משום דאיכא למפרך אי מכהן שאינו שוה בכל, ואי מנזיר שכן ישנו בשאלה, כדפריך בריש יבמות [ה' ע"א], ומהאי טעמא נמי לא גמרינן בעלמא דלידחי עשה לא תעשה ועשה השוין בכל. ועוד דלר' אליעזר על כרחין נפקא ליה לאו גרידא השוה בכל, מקרא אחרינא ולאו מראשו, דאי מראשו תער מנא ליה במצורע, אי מראשו דמוקי ליה לנזיר מצורע, הא אמרת דלמדחי לאו גרידא דהקפה אתי. ובהני ניחא לן דבריש יבמות לא מצינו למפשט לאו השוה בכל מראשו וזקנו, והכא פשיטא לן, לרבנן בלאו קרא דגדילים, דנפיק מראשו כדפרישית. והינו כדאמרנא דההיא סוגיא כריש סוגיא דהכא דראשו אצטריך לשמה הקפה, ומסקאנא דהכא ובפרק שני נזירים דשמה הקפה מסברא.
<h2>דף מב:</h2>
כאן בחיבורי אדם באדם. פי' השלישי הנוגע בנוגע במת, ההוא ודאי מדרבנן טמא טומאת שבעה. וכאן בחבורי אדם במת. פי' השני הנוגע בנוגע במת הוי מדאוריתא. ולפום האי פי' הא דאמרינן בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ז ע"א] גבי יועזר איש צרידא שהעיד הקרב בדיקרב יהא מסאב, הא דאוריתא היא כל אשר יגע בו הטמא, ומסיק דאוריתא בחבורין טומאת שבעה, שלא בחבורין טומאת ערב, ואתו אינהו גזור אלא שלא בחבורין טומאת שבעה, ואתא יוסף בן יועזר ושרא. הכי אית לן לפרש דאוריתא בחבורין, נוגע בנוגע במת בעודו מחובר במת, ואינהו גזור שלא בחבורין, הינו השלישי הנוגע בשני הנוגע בנוגע במת, דטמא נמי שבעה.
<h2>דף מג.</h2>
צירף ידו לבית משום טומאה איכא. תימה בפרק השוחט [חולין ל"ג ע"ב] אמרינן המכניס ידו לבית המנוגע ידיו טמאות מדרבנן ואע"ג דמטמא באהל. י"ל דבמת הוא דאמרינן דבית כמאן דמלי טומאה דמי, ומכניס ידו לבית כנוגע ממש במת, אבל במנוגע לא אמרינן הכי. ואל תתמה דהא אשכחן נמי שהבית שהמנוגע בו הנכנס שם טמא אפי' לא נגע, ומוכחי מתניאתא דאהלות דאם יש מחיצה בין הטהור למנוגע לא מטמא. ואלו בטומאת מת אפי' פותח טפח מביא את הטומאה, וכי היכי דמפליג מת בההוא דינא, מפליג נמי בהא דאמרנא.
הא לא אפשר דלא עייל אצבעתיה דכרעיה ברישא. פי' דדרך אחוריו לא מצי לאוקומה דלא שמה ביאה כדאיתא בפ"ק דחולין [י' ע"ב], ולכולהו הוה מצי למפרך הא לא איפשר דלא עייל מיעוטא ברישא ואיטמי ליה מקמי ביאה. ופרע את המעזיבה. פי' והוא סייע לפרוע המעזיבה, דהא למלקות איירינן. ומהכא משמע דכהן אסור ליכנס בבית הקברות אפי' לקרוביו שמטמא להן, שהרי אחר שפורש ממתו הוא מאהיל על שאר מתים. ואין דעת רת"ם ז"ל כן. ונפק נשמתה אדיתיב התם. ה"ה דמצי לשנויי שהנזיר בבית והכניסו כזית מת שם. משמעות דורשין איכא ביניהו. וקימא לן כר' יוחנן לגבי ריש לקיש, דמשמעות דורשין איכא ביניהו, ולכולי עלמא אין כהן מוזהר על הגוסס.
<h2>דף מג:</h2>
קורא ואחרים עונין אותו וכו'. יש אומרים שכהן הבא ליטפל במת מצוה, אם יש שם ישראל שיכול ליטפל בו, אע"פ שאינו קרוב לא יטפל. וראיה לדבר דאמרינן לקמן בפרק כהן גדול [מ"ז ע"א] גבי מת מצוה יטמא נזיר ואל יטמא כהן, וכל שכן כהן וישראל יטמא ישראל ולא כהן. וקשיא להו דבפרק האשה רבה [יבמות פ"ט ע"ב] אמרינן גבי אשתו קטנה ויורשה ומטמא לה, ופריך ואי אמרת אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אמאי מטמא לה, רחמנא אמר לא ליטמי לה, כיון דקטנה היא ולית בה אשות דאוריתא, ואתו רבנן ואמרי דליטמא לה. ופריק כיון דקרוביה לא ירתי לה, קריא ולא ענו לה היא. והשתא היכי דמי אי דליכא אחרינא דליעסק בה, מאי אריא משום אשתו, תיפוק לי' דמת מצוה גמורה היא, אלא לאו דאיכא אחריני, ואפי' הכי כיון דלא חיישי לאעסוקי בה, חשבינן לה מת מצוה. אלמא כהן ומת לפניו ויש שם ישראל ואין חוששין ליטפל בו, יטפל בו כהן דמת מצוה הוא. ותירצו ודאי מן הדין לאו מת מצוה היא, אלא התם לפי שקרוביה מתרשלין הימנה, שויוה רבנן כמת מצוה, כיון דמשום תקנתא דרבנן, דאמרי דלא לירתוה הוא דמתרשלי, דאע"ג דאין כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בקום עבור, במקום שיש פנים וטעם כי הא ודאי יכולין לעקור. תדע דבכולה סוגיא דהתם לא מייתיא מהאשה נאמנת לומר מת בעלי, משום שיש פנים וטעם לדבר משום עיגונא ומשום דדיקא ומנסבא כדאיתא התם [יבמות פ"ח ע"א].
<h2>דף מד.</h2>
תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור. תימה טומאה תוכיח שהותרה מכללה וסותרת. י"ל מה לטומאה שכן סותרת הכל. יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור. תימה מה לתגלחת שעשה בה מגלח כמתגלח תאמר ביין שלא עשה בה משקה כשותה. י"ל דמהאי ק"ו נימא דנעשה בו משקה כשותה, אבל למאי דמשני דיין לא יסתור, הוא הדין שלא עושה בו משקה כשותה, כיון דיין קיל ולא סתר.
<h2>דף מד:</h2>
מגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני. כדכתיב בפרשת נשא וגלח את ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יבא שתי תורים וכו'. אמר לו ר' טרפון מה בין זה למצורע, שנאמר בו ביום השביעי יגלח את כל שערו וכבס בגדיו במים וטהר וביום השמיני יקח שני כבשים וכו', וקימא לן שאם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי. והכי הוה פשיטא להו. אי נמי שמיע לה מיניה. ת"ש דתאני הלל וכו'. וקים לן דגבי נזיר מיתניא, בשלמא אי לא קבלה מיניה הא מני ר' טרפון היא, אלא אי קבלה מיניה.
אמר אביי אשכחתינהו וכו' הא דתניא וכו'. פי' גבי זב כתיב וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר וביום השמיני יקח לו שני תורים ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד ונתנם אל הכהן וכפר עליו הכהן וכו'. אימתי הוא בא כשטבל מבעוד יום ועשה הערב השמש. יכול יטבול בו ביום. פי' שימתין עד שמיני לטבול, ת"ל לפני ה' דהינו שער נקנור. והלכך כיצד הוא בא בלא הערב השמש, דהא שער נקנור שער עזרת אנשים, ועד שם מחנה לויה, כדאמרינן בפסח שני פרק (אלו עוברין) [כיצד צולין (פסחים פ"ה ע"ב)] שער נקנור לא נתקדש, פי' בדין מחנה שכינה ויש לו דין מחנה לויה. והאי לפני ה' ודאי היינו שער נקנור, דליכא למימר לפנים ממנו בעזרת כהנים, דהא מחוסר כפורים הוא ואמרינן בסמוך עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, שחייב כרת אם נכנס למחנה שכינה דהינו עזרת כהנים, והלכך כיון דלפני ה' הינו שער נקנור, היאך יבא שם בלא טבילה והערב השמש. וא"ת ומנא לך דטבול יום דזב אסור ליכנס למחנה לוייה, והא טבול יום דמת ושרץ מותר. י"ל דקרא משמע הכי ובא לפני ה' ביום השמיני מכלל דקודם שמיני אסור ליכנס. ומאי שנא משום דלא עבר הערב השמש, אלמא טבול יום דזב כזב. פי' כיון דאסרינן ליה ליכנס למחנה לויה, ולטבול יום דמת ושרץ שרינן. ונפקא מינה לעלמא אם הוא כזב דאין שוחטין וזורקין עליו, אם המתין ולא טבל עד יום השמיני, והכי איתא בריש פרק שני דכריתות [י' ע"א]. ונפקא מינה נמי שאף טבול יום דזב בעל שתי ראיות שאינו מחוסר כפורים, אסור במחנה לויה.
ואמינא להו אנא אלא מעתה גבי נזיר. פי' נזיר טמא מת דכתיב וביום השמיני וכו' הכי נמי דמפרשיתו, אימתי בשטבל בשביעי ועשה הערב השמש, הא טבל בשמיני לא. והא לא איפשר, מכדי שערי נקנור וכו' וכיון דמת נמי נכנס שם, נזיר טמא מת היכי לא עייל. אלא ש"מ דנינקט קרא וביום השמיני יביא, לא למימרא דעד שמיני לא עייל, אלא זמן הבאת קרבנותיו דנזיר טמא אשמעינן, גבי זב נמי נימא הכי. וא"ת אימא דפתח אהל מועד דנזיר הינו פתח ההיכל דהוא מחנה שכינה, דהא ושחטו פתח אהל מועד דשלמים, נמי מפרשינן הכי, וילפינן מיניה [זבחים נ"ה ע"ב] דדוקא בזמן שהוא פתוח לא בזמן שהוא נעול. והשתא מצי למימר כדאמרינן מעקרא וביום השמיני יביא כשעשה הערב השמש אחר טבילת אתמול, ולא כשטבל בשמיני דהוה ליה טבול יום דמת, ואסור ליכנס במחנה זה שהוא מחנה שכינה. י"ל דלהכי לא אצטריך קרא, דהא נפקא לן בסמוך מטמא יהיה לרבות טבול יום אפי' דמת, שאסור ליכנס במחנה שכינה. הלכך ודאי וביום השמיני יביא לא אתא להכי, אלא להשמיענו זמן קרבן נזיר טמא כדפרישית.
<h2>דף מה.</h2>
אלא אמר אביי טבול יום דזב אינו כזב ואי במחנה לויה קאים וכו'. פי' הוא ונתינת טעם, כיון דאינו כזב, אמאי קתני בבריתא דוקא כשטבל והעריב הא טבל בשמיני לא, וקאמר דאי במחנה לויה מצי למיקם טבול יום דזב, אמאי קרי ליה אהל מועד, והא במחנה לוייה קימי, דאי במחנה שכינה אסור ליכנס כל זמן שהוא מחוסר כפורים, והלכך אמאי קרייה אהל מועד דמשמע מחנה שכינה, שאסור ליכנס שם. הא ודאי להכי קרי אהל מועד, למימרא מה אהל מועד מחוסר כפורים אפילו העריב שמשו כבר לא עייל, אף הכא נמי במחנה לוייה מחוסר כפורים זה דהיינו זב שהוא טבול יום ומחוסר כפורים לא עייל, אבל טבול יום שאינו מחוסר כפורים כגון בעל שתי ראיות, לא שמעינן ביה איסור, דלא קאמר קרא אלא שלגבי טבול יום זה יהא לו דין מחנה שכינה. וא"ת וגבי נזיר טמא אמאי קרייה אהל מועד דהא מותר הוא ליכנס שם. י"ל דההוא פתח ההיכל הוא דהינו אהל מועד ממש, ואע"ג דמחוסר כפורים הוא עייל, דלא מתסר אלא למחוסר כפורים שטומאה יוצאה מגופו. והתם מנא לן פי' אהל מועד דמחוסר כפורים לא עייל ביה מנא לן, דתניא טמא יהיה לרבות טבול יום וכו'. פי' בפרשת חוקת בענינא דטמא מת, כתיב טמא יהיה עוד טומאתו בו, טמא יהיה לרבות טבול יום שאסור במחנה שכינה, עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים שאינו טבול יום [שאסור ליכנס] במחנה הזה.
שוחט את השלמים ומגלח עליהן. משום דדריש וגלח פתח אהל מועד, במי שנאמר בו פתח אהל מועד דהינו שלמים, וכיון שעליהן מגלח, דין הוא שיקרבו תחלה. דפשיטא להו לתנאי שעל הראשון מגלח, שלא בא הכתוב לאחרו, כיון שהגיע זמן תגלחת ונשלם הנדר. והא דאקדים קרא חטאת לעולה ושלמים לאו דוקא, ולשונו של ר' אליעזר מוכיח, דקתני שחטאת קודמת בכל מקום, כלומר והלכך בדין הוא שיגלח עליה, אלמא פשיטא להו שעל הראשון מגלח.
ר' יאשיה אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא תעלה וכו'. פי' אינך צריך לומר טעם זה של דרך בזיון מסברא, דמפורש הוא בכתוב. ולא נזירה שמא וכו'. מילתא באפיה נפשה קאמר דדריש נזיר ולא נזירה. וי"מ דפליג לומר מדקאמר נזיר דמשמע ולא נזירה וטעמא שמא יתגרו בה, משמע דפתח אהל היתה תגלחת, דאי במדינה תגלח בביתה ולא יראוה.
<h2>דף מה:</h2>
אם גלח במדינה וכו'. קסבר דמותר לגלח במדינה, דהא דכתיב וגלח פתח אהל מועד לאו דוקא שיגלח שם, אלא לשאר דרשות דמיתאמרן בגמ'. לא היה משלח וכו'. דאהני פשטיה דקרא דכתיב פתח אהל מועד, למימרא שלא ישלח תחת הדוד אלא כשמגלח שם.
מפני ששערו נקבר. פי' לאו טעמא קא יהיב, דהיא גופא מנא ליה ששערו נקבר. אלא הכי קאמר, מפני שאני אומר בזה ששערו נקבר. שכיון שהוא טמא והוא במדינה אין לשורפו במדינה. כן נראה לי. מבשל את השלמים או שולקן. פי' בשול יותר משליקה. ומניפן ואחר כך הותר וכו'. דקסבר אחר כל המעשים כולן.
<h2>דף מו.</h2>
אימא עד דאיכא תרויהו. פי' קרבן ותגלחת. דהא אחר התגלחו, אחר כל עבודות הקרבנות כתיב.
<h2>דף מו:</h2>
והתניא זאת תורת נזיר וכו'. קס"ד דהכי קאמר כשם שאין לו כפים לא יניף, כך יש לו כפים לא יניף אם רצה שאין תנופה מעכבת. וא"ת ומנא לן דר' אליעזר היא. י"ל אלא מאן רבנן לישתוק קרא מזאת תורת, ותיפוק לי' מג"ש דאחר אחר, אלא לאו ר' אליעזר היא.
אלא הא דתניא וכו' בין אין לו שער הכי נמי דלא מעכבא. ומפרשת דיש לו כמו אין לו לומר שאין תגלחת מעכבת. והתניא נזיר ממורט וכו'. תימה למה ליה לאקשויי מבריתא דנזיר ממורט, ליפרוך דהיא גופה לא איפשר לפרושה שאין תגלחת מעכבת, דלרבנן מג"ש דאחר אחר מפקי לה, ובריתא קתני זאת תורת, ואי ר' אליעזר הא אומר תגלחת מעכבת. אלא ודאי הכי קאמר כשם שיש לו שער צריך תגלחת, כך אין לו שער יעביר תער על ראשו ור' אליעזר היא. ודכותה הא דאין לו כפים, הכי קאמר כשם שאם יש לו כפים צריך תנופה, כך אין לו כפים יניף על זרועותיו. י"ל אין הכי נמי. אלא ניחא ליה לאיתויי בריתא דממורט. דאפי' כי תאמר לפרושי דבריתא רבנן היא, ויש לו שער כמו אין לו, לומר שאין תגלחת מעכבת, וזאת תורת הנזיר לאו דוקא, דעיקר דרשה מג"ש דאחר אחר היא, לא מצית למימר הכי. דהא בריתא קתני בהדיא לב"ה צריך להעביר.
אמר ר' אבינא וכו'. איכא דגריס אלא ומפ(ו)רש לעולם מתניאתא לא קשיאן אהדדי ולא לרבא דמאי אינו צריך דאמרי ב"ש אין לו תקנה, כלומר שלא הועיל כלום. ואי כר' אליעזר סברי דאמר תגלחת מעכבת, זה אסור ביין. ואי כרבנן דאמרי אינה מעכבת, מותר הוא ביין אלא שלא קיים מצוה. הא לב"ה יש לו תקנה, לר' אליעזר לאישתרויי ביין ולרבנן לקיים מצוה. והשתא לית לן לפרש בריתא דיש לו שער כמו אין לו, דהא לב"ה ביש לו כתיב תגלחת, ובאין לו לא כתיב. אלא ודאי אין לו בא להשוות ליש לו, להצריך העברת תער וב"ה היא. ובריתא נמי דלעיל בא להשוות אין לו כפים ליש לו, להצריכו תנופה לאין לו כפים בזרועותיו ור' אליעזר היא. וניחא לרבא. והינו דאמר ר' פדת ב"ש ור' אליעזר אמרו דבר אחד. כלומר דצריך ואין תקנה, דבעיא קרא כדכתיב. ומתניאתא דלעיל הכי קאמרי אין לו כמו יש לו שצריך ואין לו תקנה ור' אליעזר היא. או אין לו כמו יש לו צריך ויש לו תקנה וב"ה היא, דסברי כר' אליעזר דתנופה ותגלחת מעכבת. ואזלי לטעמיהו דצריך ויש לו תקנה ודלא כר' אליעזר בהא.
לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב[א] תנופה בנזיר מעכבת אליבא דמאן אי אליבא דר' אליעזר פשיטא. מהו דתימא כיון דלענין כפרה שירי מצוה היא הא נמי לא תעכב קמ"ל ולא מעכבא אפי' לרבנן והתניא זאת תורת הנזיר בין יש לו כפים בין שאין לו כפים. וקס"ד כשם שאין לו מעכב, שכל שאינו [ראוי] לבילה בילה מעכבת בו, כך ביש לו כפים מעכבת תנופה. והא ודאי כר' אליעזר לא אתיא, דתיפוק ליה מאחר כל המעשים כולן. אלא לאו רבנן, דאע"ג דדרשינן אחר מעשה יחידי, ה"מ באחד מן הדמים, אבל תנופה מעכבת דגלי קרא זאת תורת. אלא הא דתניא וכו' ואמר ר' אבינא מאי צריך לב"ה צריך ואין לו תקנה, שכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. הא לב"ש יש לו תקנה, ומשוו אין לו ליש לו, שאע"פ שאינו ראוי לבילה, אשמעינן זאת תורת דיש לו תקנה, ובריתא דבין אין לו שער ב"ש היא. וכן ההיא דכפים אין לו כמו יש לו וב"ש היא. וליכא למימר תרויהו כב"ה, ומשוו יש לו לאין לו לעכב כדפרישית. דהא מני אי לרבנן הא אמרו תגלחת לא מעכבא, ואי כר' אליעזר מאחר כל המעשים נפקא. אלא ודאי הא דאין לו שער ב"ש היא וכדפרישית, דמשוו אין לו ליש לו. דכותא ההיא דכפים נמי משוו אין לו ליש לו, דכי היכי דיש לו אינו מעכב, דהא (אין) ראוי לבילה הוא, אין לו נמי אע"ג דאינו ראוי לבילה, גלי קרא דאינו מעכב. ואכתי מנא לך דלרבנן תנופה מעכבת. וא"ת כיון דעיקר קושיין דהא דשער ליכא לפרושה יש לו כמו אין לו ואתיא כרבנן, דהא אמרי תגלחת לא מעכבא, אלא ודאי הכי קאמר אין לו כמו יש לו שלא לעכב, והלכך ההיא דכפים נמי הכי פירושא שלא לעכב, ואכתי מנא לך דלרבנן תנופה מעכבת. הלכך אמאי אצטריכינן לאייתויי הא דנזיר ממורט דהא קמא לן קושיא בלא הך בריתא. י"ל דניחא ליה לאייתויי בריתא לאלופי פלוגתא דב"ש וב"ה, ולמימר דמצינן לאוקומי בריתא דשער כב"ש.
ופליגא דר' פדת וכו'. הא דר' אבינא דאמר דלב"ש יש לו תקנה. גרסא אחריתא אמר ר' אבינא וכו' ותירוצא הוא. והכי פי' והתניא וכו' בין אין לו שער ותניא נזיר ממורט וכו' וב"ה אומרים צריך וקס"ד צריך ויש לו תקנה. אלמא פירושא דבריתא הכי כשם שיש לו צריך להעביר תער, או למצוה לרבנן, או לעכובא לר' אליעזר, כך אין לו שער צריך להעביר ויש לו תקנה בכך, למר למצוה ולמר לעכב. והכי נמי אידך בריתא מפרש כשם שיש לו כפים מניף למצוה, כך אין לו כפים מניף בזרועותיו למצוה, אבל לעכובא מנא לך. ותריץ ר' אבינא מאי צריך דב"ה צריך ואין לו תקנה, ואתיא הא דשער כב"ה. והכי קאמר כשם שאין לו יש בו עכובא [כך ביש לו יש בו עכובא], וה"ה ההיא דכפים הכי פירושא, (כך) [כשם] שאין לו כפים יש בו עכובא, כך יש לו כפים יש בו עכובא לרבנן. דאי כר' אליעזר מאחר נפקא. וקשיא לרב דאמר דלרבנן תנופה אינה מעכבת. וקשיא להאי פי' דהיכי מצינן לפרושי הך דשער לעכובא, דהא מני אי לרבנן הא אמרי תגלחת לא מעכבא, ואי כר' אליעזר מאחר כל המעשים נפקא, דהא עדיפא לך מעיקרא האי טעמא בההיא דכפים, דלא בעית לאוקומה כר' אליעזר אלא כרבנן. אלא גירסא קמיתא עיקר. ואיכא דדאיק אשמעתין דבפ' מקומץ רבה [מנחות י"ט ע"א] אמרינן כל מקום שנאמר תורה וחקה לעכב קס"ד דתרתי בעינן, והרי נזיר דכתיב תורת הנזיר ואמר רב תנופה מעכבת. פי' ואע"ג דלא כתיב ביה חקה. ומשני כיון דכתיב וכן יעשה כמאן דכתיב בה חקה דמי. ובשמעתין מוקמינן לה כר' אליעזר, אבל לרבנן אינה מעכבת. ופרקו דהכא לעכב הנזיר לשתות היין, ולרבנן לא מעכבא. והתם לעכב השלמים, דלכולי עלמא מעכבת. כיון דכתיבה תורה וכן יעשה. כדתנן התם שני מינין שבנזיר מעכבין, וההיא אפי' לרבנן.
גלח על הזבח ונמצא פסול. נשפך דמו או יצא או נטמא, תגלחתו פסולה. דהואיל ובשעת תגלחתו לא נזרק אחד מן הדמים בהכשר, הוה ליה כגלחוהו לסטים לאחר מלאת, דאמרינן לעיל לר' אליעזר סותר שבעה, ולרבנן שלשים. וזבחיו לא עלו לו. שאר זבחים שהקריב אחר הפסול ואחר התגלחת הפסולה לא עלו לו, הואיל והוא צריך לסתור עד שיגדל שערו, נמצא שכשהקריב שאר הזבחים לא היה ראוי לתגלחת, והרי הוא כאלו הקריבם לפני זמנן תוך מלאת.
גלח על החטאת שלא לשמה ואחר כך הקריב השאר לשמן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו. פי' שהרי חטאת שעשאה שלא לשמה פסולה, והוה ליה גלח על זבח פסול, דקתני ברישא תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו. גלח על העולה או על השלמים שלא לשמן והשאר לשמן תגלחתו פסולה. דהואיל ולא עלו לשם חובת נזיר, כיון שעשאן שלא לשמן, הוה ליה כמגלח על עולה ושלמים של נדבה ולא יצא. ר' שמעון אומר אותו הזבח לא עלה לו. כיון שעשאו שלא לשמו. ושאר זבחיו עלו לו. דקסבר גלח על שלמי נדבה יצא.
<h2>דף מז.</h2>
ונטמא ר' אליעזר אומר סותר הכל. בגמ' מפרש כל קרבנותיו, דר' אליעזר לטעמיה דאמר אחר כל המעשים כלם מותר ביין, והלכך לא חשיב אחד מן הדמים שזרק למחשביה באפי נפשיה, וכיון דנטמא קודם עשיית שאר הקרבנות, וצריך להביאן בסוף שבעה יביא נמי זה. ורבנן לטעמיה דאמרי אחר מעשה יחידי, הלכך יביא שאר קרבנותיו. ויטהר פי' לכשיטהר. ולא יסתור אותו הזבח, דהא חשיב באפי נפשיה, שהרי הוא מתיר היין. ומנין סתירת הימים לרבנן, הא אתפרש לעיל בפ"ק [ו' ע"ב] דטומאה דאחר מלאת לרבנן סותרת שלשים גזרה אטו תוך מלאת. אבל מדאוריתא בסתירת שבעה סגי. ומיהו איפשר דהכא הואיל וניתר ביין בזריקת אחד מן הדמים, סגי בסתירת שבעה אפי' מדרבנן.
משוח בשמן במשחה ומרובה בגדים. משוח. כל כהן גדול שהיה עד שגנז יאשיה שמן המשחה שעשה משה. לפי שהיה נמשח. משגנזו יאשיהו לא היו יכולין לעשות שמן אחר, כדדרשינן פ"ק דכריתות [ה' ע"ב] שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם זה ולא אחר. והטעם מפני מה גנזו מפורש בסוף הוריות [י"ב ע"א]. והלכך משם ואילך לא היו כהנים גדולים משוחים, אלא משמשין בשמנה בגדים, ונקרא מרובה בגדים. והיה הני כדין כהן משוח, אלא שאינו מביא פר הבא על כל המצות כמשוח כדמפורש בפ"ק דמגלה [ט' ע"ב]. וא"ת והאיך היו שני כהנים גדולים ביום אחד זה משוח וזה מרובה. י"ל כגון שאירע קרי ביום הכפורים בראשון שנמשח קודם שגנז יאשיהו השמן, ובתוך כך גנזו, והשני שמנו תחתיו לא נמשח. וא"ת אכתי הוה ליה למימר משיח עדיף משום שהוא חוזר לעבודתו אחר שעבר יום הקרי, והשני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא להדיוט כדאיתא בפ"ק דמגלה. י"ל דניחא ליה לאשמועינן אם נזדמן להם מת מצוה ביום הכפורים עצמו שהשני עובד. וא"ת וכי ביום הכפורים מותר לטלטל מת מצוה [הא] אינה דוחה שבת וה"ה ליום הכפורים. י"ל משכחת לה במטלטל מת מצוה מחמה לצל בכרמלית דמותר כדאיתא בפרק המצניע [שבת צ"ד ע"ב].
<h2>דף מז:</h2>
מרובה בגדים ומשוח שעבר. כגון שאבד השמן, ועבד הראשון ברבוי בגדים בלא משיחה, ואירע בו פסול ביום הכפורים, ונמצא השמן ומנו השני במשיחה. ואחר שעבר יום הכפורים ועבר הפסול, חזר הראשון לעבודתו, ועבר השני. הרי השני קרוי משוח שעבר, והינו דקאמר דהשני לא עביד עבודה וא"ת ולמה ליה למנקט הכי לימא מרובה ומרובה שעבר, או משוח ומשוח שעבר. י"ל דלריבותא נקטה כי אע"פ שהראשון לא נמשח והשני נמשח, הראשון שהוא עובד עבודה [עדיף].
עבר מחמת קירויו וכו'. כגון שאירע פסול בראשון ומנו השני, ואירע בו בשני קרי ועבר ומנו שלישי, ואירע בו מום ועבר מחמת מומו ומנו רביעי, וקאמר דהאי דעבר מחמת קירויו, אפי' עבר פסולו של כהן גדול ראשון, האי חזי לעבודה מחר מן התורה. דמדרבנן הוא דאסור משום איבה. ולא האי דעבר מחמת מומו, מפני שהקרי יעבור למחר, והמום איפשר שלא יעבור. ואפי' מדרבנן כל זמן שלא יעבור הפסול שאירע בו בראשון, ויעבור קירויו של זה, יעבוד עבודה זה, ולא בעל המום, הלכך עבר מחמת קירויו עדיף. וליכא לפרושה בשלשה כגון שעבר הראשון מחמת קרויו, והשני שמנו תחתיו עבר מחמת מומו, ומנו עוד שלישי. דא"כ למה לי משום דעבר השני מחמת מומו, אפי' לא אירע בו מום, הא אמרן דראשון עדיף שהוא חוזר לעבודתו.
אין בין משוח מלחמה לסגן וכו'. תימה הא איכא דאמרינן בפרק בתרא דהוריות [י"ב ע"ב] משוח מלחמה מוזהר על כל חמשה דברים האמורים בכהן גדול לא פורע ולא פורם ולא מטמא למתים וכו' מה שאין כן בסגן. י"ל דהכא קולי דקיל בהון משוח מלחמה מסגן קתני. אבל חומרי איכא הנהו דהתם במשוח מלחמה ולא בסגן.
לאביו וכו' אבל מטמא למת מצוה. תימה היכי מייתר לאביו ולאמו, אי הוה שתיק מיניהו, הוה מוקמינן על כל נפשות ברחוקים גרידא, דאי לאו לאביו ולאמו ליכא קל וחומר. י"ל דקל וחומר לרווחא דמלתא אתמר, דעל כרחין לאו ברחוקים הוא. דלא נפיק מכהן הדיוט דאינו מיטמא לרחוקים.
<h2>דף מח.</h2>
אבל מטמא הוא לנגעם ולזיבתם. פי' דסד"א מצורע חשוב כמת. וזיבתם אגב גררא נקטיה. אבל מטמא הוא לשאר מתים. פי' דקפיד רחמנא אמתים שהוא מצטער עליהם דהינו קרובים, אבל לרחוקים שאינו מצטער עליהם יטמא להם. וטעמא משום כי נזר אלהיו על ראשו, שאינו כבוד של מעלה, שיצטער ויתאבל בעוד נזר אלהיו על ראשו. וא"ת והא כתיב על כל נפשות מת לא יבא ולאביו, הרי שמענו קרובים ורחוקים. י"ל דתרויהו בקרובים חד שמצטער עליהם במקצת, וחד שמצטער עליהם הרבה כגון אביו, אבל רחוקים שאין מצטער עליהם כלל, אימא יטמא להם.
<h2>דף מח:</h2>
נאמרו כללות בכהן גדול וכו'. תימה מה לכהן גדול שכן אינו מביא קרבן על טומאתו. ותו בתר דכתיב לאחיו ולאחותו בנזיר, דגלי קרא דכללות דנזיר אינן ככללות דכהן הדיוט, שנזיר אינו מטמא לקרובים, א"כ תיפוק לי' דמטמא נזיר למת מצוה דניליף מכללות דכהן גדול. י"ל דהאי כלך לדרך זו לרווחא דמלתא קאמר, ואפירכא סמיך דמה לכהן גדול שכן אינו מביא קרבן על טומאתו. אי נמי י"ל דודאי מת מצוה לא ילפינן מכהן גדול משום פירכא דלעיל. והא דקאמר עד שלא יאמר יש לי בדין, אתא לאשמועינן דלאביו דנזיר מייתר למת מצוה, דלגופיה לא אצטריך, דליכתוב כללות בנזיר דהינו על נפש מת לא יבא דהינו כלל, וממילא ידענא דהינו קרובים, דילפינן פירושא דכללות דנזיר דכהן גדול, הדר קאמר או כלך לדרך זו, ושפיר אצטריך לאביו לגופיה.
אמו לג"ש. תימה למה ליה האי אמו דנזיר לג"ש, כיון דאמו דכהן גדול מופנה, אע"ג דהאי לא מופנה, הוה מופנה מצד אחד, [י"ל דהא אמרינן בפ' המפלת (נדה כ"ב ע"ב) דהיכא דמשכח מפונה משני צדדין] שבקינן לה, וגמרינן הך דמופנה משני צדדין, כדאיתא התם.
אמרת לא יטמא. דסברא הוא דאפי' לא הוי אלא כהן הדיוט שמותר ליטמא לקרובים, במקום עשה שיש בו כרת דהינו פסח ומילה, לא יטמא משום עשה דלה יטמא. כך פר"ש בפ' טבול יום. ויש מפרש אמרת לא יטמא כיון שהוא נזיר, ואינו רשאי להיטמא לקרובים, או אפי' אינו הולך לשחוט את פסחו. והא דנקט הולך לשחוט את פסחו, משום דבעי למימר דאפי' הכי יטמא למת מצוה. וליתיה להאי פירושא מדאמרינן התם [זבחים ק' ע"א] מעשה ומתה אשתו של יוסף הכהן בערב הפסח וטמאוהו אחיו הכהנים ופריך והתניא הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו אמרת לא יטמא. ולפי"ז מאי קא פריך, נזיר שאני שאינו מיטמא לקרובים. נפש אלו הרחוקים. דסברא היא לאוקומי ברחוקים לחוד.
הרי שהיה כהן גדול ונזיר. דכיון דהדיוט מיטמא לקרובים, דין הוא שיהא הדיוט נזיר לגבי מת מצוה כנזיר גרידא. ולא אצטריך קרא אלא לכהן גדול נזיר.
ג"ש דרבי מנא ליה. [וא"ת] לימא לאמו לג"ש. וכי תימא משום דנקט ר' עקיבה במלתיה לאביו ולאמו אינו מיטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, דמשמע דתרויהו צריכי להכי. (והוא) [והא] ר' ישמעאל אמר נמי הכי, ואפי' הכי אמרנא לדידיה אמו לג"ש דרבי. י"ל דקשיא לן לר' עקיבה דאוקי אחיו [דגבי נזיר] להתיר כהן גדול ונזיר למת מצוה. גבי כהן [גדול] דכתיב לאביו ולאמו ועל כל נפשות מת, דמידריש ליה מת אלו הקרובים. נהי דלאמו מבעי ליה לג"ש, לאביו ומת למה לי תרי קראי בקרובים. על כרחך אית ליה דצריכי תרי קראי בקרובים, חד לקרובים דאב, וחד לקרובים דאם. והלכך בנזיר נמי צריכי תרי קראי בקרובים דהינו מת ואביו. ואמו להתיר מת מצוה, לאחיו ולאחותו לכדקתני, והלכך ג"ש דרבי מנא ליה.
מה לי כהן גדול לחודיה וכו'. והלכך לא אצטריך לאמו דכהן גדול, להתירו במת מצוה. הרי לאמו דכהן גדול, מופנה לג"ש דרבי. ונהי דלאמו דנזיר לאו מופנה הוה ליה מופנה מצד אחד וסבירא ליה למדין ואין משיבין.
ולר' ישמעאל כהן גדול ונזיר מנא ליה. דלדידיה לא מייתר אחיו להכי, דלית ליה מת אלו הקרובים, ואצטריך לאביו לקרובים, לאמו לג"ש, לאחיו למשרי מת מצוה. וא"ת לימא דר' ישמעאל אייתר ליה אמו דנזיר לכהן גדול ונזיר דלג"ש לא צריך ליה דהא אית ליה מופנה מצד אחד אין משיבין כדאיתא בפרק המפלת [נדה כ"ב ע"ב]. י"ל דודאי אמו דנזיר לר' ישמעאל לג"ש קא אתי דהא בריתא קתני הכי בהדיא וההיא סופא ודאי ר' ישמעאל קתני לה דאי ר' עקיבה הא אמר אמו דנזיר למת מצוה.
<h2>דף מט.</h2>
לאביו ולאמו למה לי. בנזיר. וה"ה דמייתר ליה לאביו דכהן גדול. דאע"ג דאמו לג"ש, מ"מ הא נמי כתיב מת דהינו קרובים. ואצטריכינן לשנויי בכהן גדול כדמשנינן בנזיר, אלא מפרש חדא וה"ה לאידך.
<h2>דף מט:</h2>
והשדרה והגולגולת. אע"פ שאין עליהם בשר כלל.
<h2>דף נ.</h2>
כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין. לא אתפרש היכא אמרה ר' יוחנן. יש אומרים אמתני' דפ' ב' דאהלות [מ"א] אמרה דתנן אלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת, ואפריכא ליה נמי כזית מן המת מטמא, מת כלו לא כל שכן, ואוקמה בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין.
רבא אמר לא נצרכא אלא לרוב בנינו או לרוב מנינו שאין בהם רובע עצמות. לגוזמא בעלמא נקט שאין בהם רובע, כלומר אע"פ שאין בהם רובע, דהוא שעורא זוטא, דהא רובע עצמות אינו מעלה ומוריד לענין לגלח על אהלן. וא"ת תרצת הא מתני', אבל מתני' דאהלות דקתני נמי על המת ועל כזית מן המת, מאי תרצת בה, הא ליכא למימר ברוב בנין או ברוב מנין, דהא קתני להו בהדיא התם. י"ל דמתרצינן בה מאי דתריץ ר' יוחנן הכא בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין. ואיכא דגריס הכא רבא אמר לא נצרכה אלא לשדרה וגלגולת שאין בהם רובע עצמות. משום דבפרקין [נ"ג ע"א] פרכינן והא אמר רבא לא נצרכא אלא לשדרה וגולגולת שאין בהם רובע עצמות, ולא אתפרש היכא אמרה, אלא א"כ נימא דהינו הך.
כי קרש מאי הוי. דלמא כחו וניעו הוא. כחו היוצא דרך הפה שנעקר מן הפה בכח. וניעו הנעקר מן הגוף לפה בכח ובתנועת הגוף. וקימא לן בפרק כסוי הדם [חולין פ"ז ע"ב] דמשקין היוצאין מן המת אינו אב הטומאה.
קרש ודאי מיחל הוא. דכחו וניעו לא קרש. ומיחל שהרתיח, נמי הכי מפרש ליה בסתם אם מצא מיחל שאינו קרוש בגוף המת, ולא ידעינן אי כחו וניעו הוא, או מלחלוחית הבשר הנימוק, וכשמרתיחו על האור אם יקרוש על ידי רתיחת האור ודאי מיחל הוא.
הניחא למאן דאמר טומאה חמורה. דהינו לטמא אדם וכלים עד לגר שפיר. וטומאה קלה דהינו לטמא אוכלים ומשקין. ליכא למבעי אם יש לה דין של נצל, דאי בנצל היוצא ממנה מיד כשמתה, הא ודאי בשר מעליא הוא. ואי בנצל היוצא ממנה לאחר שמנה או יותר, פשיטא שהרי נפסל מגר, ואינו מטמא טומאה חמורה. אלא למאן דאמר עד לכלב מאי. כלומר לדידיה מבעי לן.
המחהו באור. גבי נבלת העוף מתניא בפרק העור והרוטב [חולין ק"כ ע"א], המחהו באור מיד כשמת העוף טמא דבשר מעליא הוא. בחמה כלומר שהניחו בחמה ימים רבים, עד שיצא ממנו מיחל טהור. ואי ס"ד יש בו נצל למאן דאמר עד לכלב אפי' בחמה נמי. אימת ממחי בחמה לבתר דאסרח, הוה ליה עפר ונפסל אף מכלב. וכי קא מבעי לן ביוצא מאיליו כשעומדת הנבלה [איזה] זמן (הנבלה) בלא חמה והוא ראוי לכלב.
<h2>דף נ:</h2>
(כיכי) [רירי]. חוטין מן המאכל המתקפלין על הקלוח. ת"ש ב"ש אומרים אף מקפה [של] גריסין וכו'. קס"ד דסמיכין ולית להו רירין, ואמרי ב"ש דנצוק טמא, ופליגי עליהו רבנן דטהור. ומשני מידי אריא התם משום דסמיכי. כלומר בעיין במידי דסמיך ולית ביה רירי. הכא גריסין אית בהו רירי ולא סמיכי, ולהכי מטהרי רבנן. ויש לפרש דקס"ד דטעמא דמקפה לב"ש משום רירי, וטעמא דפליגי עליהו רבנן משום דבעי רירי טובא. [ומשני מידי אריא התם משום דסמיכי]. ואע"ג דלית בהון רירי, ומקפה אית בה רירין ולא סמיכא, ומשום הכי מטהרי רבנן, וב"ש מטמאין אפי' ברירין ולא בסמיכי.
ה"ג תנן מלא תרווד שאמרו מקשרי אצבעותיו ולמעלה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מלא חפניו בשלמא לר' יוחנן דאמר מלא חפניו הוא דאמר כרבנן. ולא אתפרש היכא תנן לה.
<h2>דף נא.</h2>
נקבר בכסותו וכו'. אפי' יש שם כמה תרודין רקב, אין בהן דין רקב, כיון דאיכא תערובת דבר אחר, דהכי גמירי. והכי איתה בפרק המפלת [נדה כ"ז ע"ב].
<h2>דף נא:</h2>
שכבת זרע במעי אשה מהו. פי' אם תמצא לומר דעובר הוי גלגלין.
שלקיה במי טבריא. תימה א"כ למה לי דסכייה נשא, הא ודאי כיון דעבר העור עבר נמי שער. י"ל דהא אמרינן בפרק העור והרוטב [חולין קי"ט ע"ב] דשער חלחולי מחלחל, והלכך אע"פ שעבר העור, נשארו עיקרי השערות בבשר שלמטה. וא"ת למה לי סכייה נשא, נימא שגלח ממנו שער העומד ליגזז. י"ל דאיידי דנקט שלקיה במי טבריא, נקט נמי סכייה נשא דדמי ליה.
מת שחסר אין לו רקב ולא תפוסה ולא שכונת הקברות. פי' הכי גמירי הלכה. מתיבי לא אם אמרת וכו'. במסכת עדיות [פ"ו מ"ג] אפליגו על כזית בשר הפורש מאבר מן החי, דאיכא דיליף לה מבשר הפורש מן המת דמטמא, וקאמר לא אם אמרת במת וכו'. טעמא משום חי הא מת, אחר שנרקב האבר בחייו, יש לו רקב לאותו אבר.
<h2>דף נב.</h2>
ושערו חכמים חומט וכו'. ואי ס"ד נמלה שחסרה בריה מקריא, חומט נמי שחסר בריה הוא, ומתחלת ברייתו כי חסר ליה מיעוטיה, הוה ליה פחות מכעדשה ומקרי בריה, ושפיר קרינא ביה בהם, והלכך נטמא פחות מכעדשה מן השרץ.
אמר רב שמעיה כי בעינן שיעורא בכעדשה היכא דלא נפלה ביה נשמה. כגון חומט בתחלת ברייתו, ובפחות מהן לא הוי בריה. אבל נמלה שכבר נפלה בה [נשמה] כגון חיה, אע"ג דחסרה בריה היא.
מי קתני הא לא גירד טמאה. פי' בלא גולגולת, דילמא עם גולגולת איירי, דגירד טהור הא לא גירד טמאה. אידך, דהיינו לא גירד בלא גולגולת תיבעי לך.
[א]פי' שדרה או גולגולת ממת אחד ליכא. תימה אפי' איכא שדרה ממת אחד אמאי טמאה, והא מפורקת היא מדקתני קופה מלאה עצמות. י"ל דאיירי כגון שהאהיל אדם על אותן עצמות בעודן בקבר שהקבר מצרפן.
ת"ש ממנינא מה הן ששה דברים וכו' ועל חצי קב עצמות הבא משני מתים. מדלא קתני ועל רובע עצמות הבא משני מתים, כדתנן במס' אהלות בפלוגתא דר' עקיבה ורבנן, ש"מ דלענין תגלחת נזיר איירי הכא, שאינו מגלח על פחות מחצי קב. וההיא דאהלות לענין טומאת אהל היא. והשדרה והגלגולת. באהלות [פ"ב מ"ו] קתני משני מתים.
<h2>דף נב:</h2>
ב"ה אומרים מן הגויה מרוב בנין או מרוב מנין. במס' אהלות [פ"א מ"ח] תנן רמ"ח איברים יש באדם, וקכ"ה הם רוב מנין, ואם תפש קכ"ה עצמות וקצע מכולן, עד שהעמידן לרובע קב עצמות, יטמאו באהל.
הואיל וישנן בפרקי ידים ורגלים. כלומר שם תמצא רוב מנין דהיינו קכ"ה עצמות כדמפרש התם דבשתי פרסות הרגל יש שלשים, ובכל אצבע ששה, שהם ששים הרי תשעים. ובשתי כפות הידים שלשים. ובכל אצבע ששה, הרי תשעים ותשעים הרי ק"פ. נמצא שיש רוב מנין דהיינו קכ"ה בשתי רגלים ויד אחת, הלכך חשיב רוב מנין כיון דאיתיה בג' איברים אלו.
שמאי אומר אפי' וכו'. מכלל דרבנן לא סגי להו בעצם אחד משדרה או מגלגלת, אבל בשדרה או בגלגלת מטמא. דליכא למימר לרבנן שדרה וגולגולת, דבכולי האי ליכא למימר דפליגי. וליפשוט מינה טעמא דשמאי דמחמיר הא לרבנן שדרה וגלגולת. פי' מדלא אמרי רבנן או כדאמר שמאי. ודחי ע"כ לא פליגי רבנן עליה דשמאי וכו' אבל איתיה בעיניה שהשדרה שלמה אפי' בחד מנהון. והא דלא אמרי או, אלא השדרה והגלגולת, כמאן דאמרי או הוא.
בעי רמי בר חמא רובע עצמות וכו' כי קתני חצי קב עצמות במתני' דהנזיר מגלח. היכא דאתו משאר איברים. פי' מרוב בנין או רוב מנין היא כדמפורש באהלות. ת"ש השדרה והגלגולת. קס"ד דאית בהו רובע, ואם איתה ניתני רובע משדרה ומגלגולת, ואמאי תנא השדרה והגלגולת דמשמע כשהן שלמים.
<h2>דף נג.</h2>
והא אמר רבא לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בהם רובע. פי' והיכי קס"ד דמתני' כשיש בהם רובע. מיהו לא אתפרש היכא אמרה רבא. ואית דמפרשי דילפי לה מדאמר רבא לעיל [נ' ע"א] לא נצרכא אלא לרוב בנין ורוב מנין שאין בהם רובע דה"ה לשדרה וגלגולת דחשיבי דלא צריכי רובע. מיהו איכא דגריס לעיל לשדרה וגלגולת שאין בהם רובע כדכתיבנא לעיל. בתר דשמעיה מר' עקיבה סברה. ואיכא דגריס אמר מר עוקבא לא נצרכא [אלא] לשדרה וגלגולת שאין בהם רובע. כלומר שלמים, אבל רובע משדרה וגולגולת תיבעי לך. והא רבא הוא דאמר לעיל לא נצרכא אלא לרוב בנין או לרוב מנין שאין בהם רובע פי' וודאי ה"ה לשדרה וגלגלת והלכך מאי פריך והיכי קס"ד דמתני' בשיש בהם רובע. ופריק בתר דשמעה ממר עוקבא סברה, פי' בתר דשמע הא דפריק הכא מר עוקבא סברה לההיא דלעיל.
ליפשוט מינה דלרבנן בעי חצי קב. פי' דאי לא בעי אלא רובע הוה להו לפרש חומריה וכדמפרש שמאי חומריה. ודחי ע"כ לא פליגי וכו'. פי' ולא בעו רבנן לפרושי חומריהו, כלומר הא לאו ראיה היא. מכדי הכרעה שלישית היא ואינה מכרעת. פי' הכרעה שלישית, שהראשונים לא גלו דעתם שיש לחלק בין נזיר ופסח לתרומה וקדשים, והאחרונים תפסו דעת שלשית שלא נזכר לראשונים ואינה הכרעה. והלכך היכי סתם לן תנא דמתני' כותיהו, דקתני חצי קב וחצי לוג.
<h2>דף נג:</h2>
אי דאית בהון עצם כשעורה וכו'. תימה מאי קא פריך הא לענין אהל מיירי, ועצם כשעורה אינו מטמא באהל. י"ל דסמיך אדפרכינן בסמוך, דבתר דתנא רישא חצי קב עצמות דמשמע אבל פחות לא, אמאי אצטריך סופא למיתני רובע עצמות דאין נזיר מגלח. ומשני דתנייה למידק דפחות מחצי קב על אהלו לא מגלח, אבל על מגעו ועל משאו מגלח. ודאיק השתא פשיטא דעל פחות מחצי קב מגלח על מגעו ומשאו, דתיפוק לי משום עצם כשעורה, ופריק דאקמח אקמוחי דכי האי גונא לא מטמא משום עצם כשעורה.
אין עליהם בשר כראוי מאי ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח עליהן ר"ל אמר מגלח. פי' על מגעו ומשאו. אע"פ שאין בו עצם כשעורה, ואינו חשוב אבר לטמא באהל, חשוב אבר לטמא במגע ובמשא, כדדרשינן מקרא בסמוך.
<h2>דף נד.</h2>
קבר שלפני הדיבור. וה"ה לכל קברי גוים שלאחר הדיבור, שהרי לא נתנה להם תורה [וכל קבריהם שלאחר הדיבור הוי] כקבר שלפני הדיבור. ומיהו אתיא כר' שמעון דאמר קברי גוים אין מטמאין באהל. וא"ת והא הכא גבי נגיעה תניא, ובמגע ובמשא מודי ר' שמעון דמטמאין, כדאמר רבינא פרק הבא על יבמתו [יבמות ס"א ע"א]. י"ל דקסבר דקבר שלפני הדיבור דוקא קאמר. אבל שלאחר הדיבור אפי' דגוים מטמאין ודלא כפירוש דפרישית. ואל תתמה היכי מצריכינן קרא לקבר שלפני הדיבור דוקא דמאי דהוה הוה. דהא אשכחן בפרק בתרא דהוריות [י' ע"א] דמצריכינן קרא לזב שלפני הדיבור.
תנהו ענין למשאו. תימה א"כ מאי קאמר זה אבר הנחלל וכו', לימא זה עצם כשעורה למשא. לא פרקוה בתוספות. ולי ניחא דלישנא דאידך דרשא נקט, דאידך קרא דעל פני השדה, אצטריכינן למדרש זה אבר הנחלל ויש בו להעלות ארוכה דמטמא באהל, ואגב דנקט בההיא דרשא אבר, נקט הכא אבר. כן נראה לי.
אבל הסככות וכו'. סככות ופרעות מפרש בגמ'. בית הפרס, שדה שנחרש בו קבר. וכל הני טמאות דרבנן וארץ העמים רבנן גזרו בהו טומאה כדאיתא בפ"ק דשבת [ט"ו ע"א]. הגולל כסוי הארון. ודופק. צדדיו, כך פרש"י ז"ל בכתובות. והקשה רת"ם ז"ל מדאמרינן פרק מי שמתו [ברכות י"ט ע"ב] מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים, ומפרש רוב ארונות יש בהן פותח טפח, ואין טומאת מת רצוצה, [ואינה] בוקעת ועולה. ואם כפר"ש ז"ל מה הועילו בכך, כבר היו מאהילין על גולל ודופק, שמטמאין באהל כדתנן במס' אהלות [פ"ב מ"ד]. ויש דוחין דכיון דאין נזיר מגלח עליהן אין כהן מוזהר עליהן. כדתניא בתוספתא [מכות פ"ג ה"י] כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה אין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. ורת"ם ז"ל [אומר] דההיא תוספתא ליתה, דהא רביעית דם אמרינן הכא דאין מגלח עליו [וכהן מוזהר עליו], כדדרשינן מעל כל נפשות מת בפ"ק דסנהדרין [ד' ע"א]. ואחרים השיבו דלאו משבשתא היא, דאתיא כזקנים הראשונים דאמרי רביעית דם (לא) לכל. ור"ת ז"ל פי' גולל מצבה. דופק אבנים שהמצבה עומדת עליהן. ובאהלות [פ"ב מ"ד] תנן איזהו דופק את שהגולל נשען עליו. אבל דופק דפקים טהור. פי' אותן אבנים שהם סביב המצבה.
וימי ספירו. לאחר שנרפא מן הצרעת, כתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. וימי גמרו הם ימי חלוטו. הא דקתני רביעית דם ואהל רובע עצמות, בדין הוא דליתני פחות מחצי לוג ופחות מחצי קב, אלא נקט שעורין מפורשין לענין שמטמאין באהל כדתנן באהלות [פ"ב מ"א]. ומיהו הא דקתני ואהל רובע עצמות, דמשמע דמטמא באהל. דוקא רובע עצמות הבא מרוב בנינו או רוב מנינו. דהינו קכ"ה עצמות, דרמ"ח אברים הם כדקתני התם [פ"א מ"ח]. וכגון שקצע מאותן קכ"ה עצמות, ועשה מהם רובע קב מטמא באהל, ואע"פ שאין קכ"ה עצמות שלמים. אבל אם קכ"ה עצמות שלמים, אע"פ שאין בהם רובע קב מטמאין באהל. כיון שיש כאן רוב מנין, וה"ה לרוב בנין. ורישא דמתני' דקתני חצי קב עצמות, דוקא כשבאין מרוב מנין או מרוב בנין. דאי בשאין באין מרוב בנין או מרוב מנין, קתני הנזיר מגלח עליהן, כל שכן שיטמא באהל, וא"כ אמאי לא חשביה במס' אהלות חצי קב שלא בא מרוב בנין ורוב מנין. ואיכא דקשי ליה כלים הנוגעים במת דקתני שאינו סותר את הקודמין ואינן עולין לו, אמאי אין עולין, והא אינן מטמאין אלא טומאת ערב כדאיתא בגמ', ולא (אפאקא) [פרקוה] בתוספות. ולי ניחא דהא אמרי בגמ' דמזה שלישי ושביעי אשארא קאי, ולא אכלים הנוגעין במת. והלכך אין עולין נמי אשארא, אלא דנקט הזאה וה"ה לכוליה דהא בהא תליא. כן נראה לי.
<h2>דף נד:</h2>
אילן המיסך על הארץ. פרק דם הנדה [נדה נ"ז ע"א] אתפרש דמדאוריתא לאו אהל מעליא הוא, לפי שהענפים רחוקים זה מזה, ואין מצטרפין להאהיל. ועוד שאין ברחבן טפח, שיהא הענף האחד מאהיל על מת שתחתיו. אבנים פרועות. פי' סמוכין לבית הקברות, ויש נפל תחת אחד מהם, וגזרו רבנן טומאה בכולן, אע"ג דהויא ספק טומאה ברשות הרבים.
על אוירא גזרו. כגון במהלך על שידה תיבה ומגדל גדולות, מחזיקות יותר מארבעים סאה, שאינן מקבלות טומאה כדמפורש בדוכתיה. אע"פ שאינו מאהיל על גושה, כיון שמאהיל על אוירה גזרו. וא"ת והא אמרינן פ"ק דשבת [ט"ו ע"ב] דעל גושה ועל אוירה גזרו. י"ל דהתם מיירי (בין לנוגע) [בנוגע] בגושה או במאהיל על גושה בלא שום דבר מפסיק בינו לגושה, והינו אוירא דקאמר התם. אבל בבא בשידה תיבה ומגדל, לא איירי התם. וא"ת והא תנן באהלות [פ"ב מ"ג] אלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל ארץ העמים ובית הפרס. והכא פשיטא לן דמטמא ארץ העמים באהל. תירץ רת"ם ז"ל דההיא נשנת קודם גזרה דשבת כדאמרינן התם פ"ק מעקרא לא גזרו על אוירא ולא כלום. אי נמי י"ל דאינו מטמא באהל כל כך עד שיכנס שם ראשו ורובו כדמשמע סוגיין. ולא במכניס ידו לבד באהל המת, והינו הא דאהלות. הזאה למה לי. דליכא למימר דליצטריך הזאות, כיון דאיכא אהל חשוב מפסיק [בינו] לבין הגוש, שאין זה כלל מענין טומאת אהל המת. כי קתני אשארא. כגון סככות.
כלים בני הזאה נינהו. והא אינן מטמאין אלא [טומאת] ערב. וא"ת והא תנן באהלות [פ"א מ"ג] ארבעה טמאים במת כיצד כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה והרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. פי' משום דכלים הנוגעים במת הן כמת עצמו אבי אבות, ועושין את האדם הנוגען אב, וכלים הנוגעין באדם נעשין אב כמוהו. וכל זה מטעם חרב הרי הוא כחלל, והלכך מאי קאמר הכא בני הזאה נינהו, אין הכי נמי. תירץ רת"ם ז"ל ההיא בכלי מתכות דוקא, והכא בשאר כלים. וא"ת לישני הכא דמתני' בכלי מתכות. י"ל בכלי מתכות יגלח נזיר עליהם דכחלל הן ממש. והקשה הרב ר' חיים הכהן ז"ל איזה בית אשר תבנו לי, שאם הנזיר מגלח עליהם, כהן ודאי מוזהר עליהם, ואין בית שאין שם שום כלי מתכות שהיה באהל המת. ועוד דבתוספתא תניא באהלות [פ"א ה"א] גבי ארבעה טמאין במת, במה דברים אמורים לתרומה ולקדשים, אבל הנזיר אינו מגלח אלא על המת בלבד. וההיא דארבעה טמאין במת בכלי מתכות היא כדפרישית. והשתא ניחא ענינא דכהני, דכיון דאין הנזיר מגלח עליהן, אין כהן מוזהר עליהן. וא"ת הדרא קשיין לדוכתה, אמאי לא שני הכא בכלי מתכות. י"ל דניחא ליה לאוקומה בסתם כלים אפי' אינן של מתכות. ועוד דלא בעי למדחי אוקימתא דאשארא, דקים ליה דקושטא הוא, דהא קתני ימי ספירו וגמרו, דלאו בני הזאה אינון. ואיכא דמקשי מדתניא בתוספתא דכלים [ב"ק פ"ו ה"ז] החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתון לתוך החמת החמת והתנור טהורין. פי' החמת לא נגעה במת וכל שכן (בתנור) [התנור]. ואי משום תוכו, תוך תוכו הוא, וקימא לן תוכו טמא ולא תוך תוכו. בא טהור ואחז בו פי' בעצם והעלהו נטמא וטמא החמת חזרה החמת וטמאה את התנור פי' שהחמת שנגעה באדם שנגע במת נעשית אב כמוהו, וטימאה את התנור. דאי לא, אמאי [מטמא] את התנור, אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. וש"מ דדין חרב הרי הוא כחלל, אפי' בכלים שאינן של מתכות הוא. י"ל דהתם משום דיקרב בדיקרב דהינו טומאה בחבורין, שהאדם שנגע בעצם, בעודו נוגע בו נגע בחמת. תו מקשו מדתניא בספרי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר, לפי שנאמר בחלל חרב, בא הכתוב ולימד על החרב שהוא כחלל לטמא שבעה. למדנו כלים ואדם, כלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. פי' שהבגדים הנוגעים באדם שנגע במת, נעשין אב כמוהו וטמאין שבעה, אע"פ שאינן כלי מתכות. ותירץ רת"ם ז"ל דהתם בתכשיטי מתכות, וקרי להו בגדים כדכתיב ואלה הבגדים אשר יעשו, וחד מיניהו ציץ.
<h2>דף נה.</h2>
אהל זרוק שמיה אהל. תימה מאי שנא מטלית המנפנפת דתנן באהלות [פ"ח מ"ה] בהדי הנהו דאין חוצצין בפני הטומאה ולא מביאין. י"ל דשאני הכא שרגלי האדם הנושא השידה או התיבה נוגעין בארץ, ועדיף מטלית המנפנפת. ומר סבר לא שמיה אהל. והתניא בניחותא. ר' יוסי ב"י אומר ואם היתה מונחת טהורה. פי' מונחת על בהמה או אדם [הנושאין] אותה טהורה, משום דאהל זרוק שמיה אהל.
ה"ג ואיבעית אימא משום אוירא. ולהכי מטמא בנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל. וטעמיה דר' יוסי ב"י דמטהר, דכי גזרו על אוירה, ה"מ כגון עומד על גשר ארץ העמים, או בא בקרון או בספינה דשכיחי. אבל בשידה תיבה ומגדל דלא שכיחי, לא גזרו. והתניא בניחותא הנכנס לארץ העמים וכו'.
ואיבעית אימא הכא גזרה שמא יוציא ראשו וכו'. פי' לכולי עלמא משום גושא גזרו, ואהל זרוק שמיה אהל לר' יוסי ב"י, וקרון וספינה דמטמא משום דגזר שמא יוציא ראשו ורובו חוץ לקרון. אבל בשידה תיבה ומגדל אין הפתח נוח להוציא ממנו ראשו, ולהכי לא גזרו. ור' דמטמא משום דקסבר לא שמיה אהל. והתניא בניחותא הנכנס וכו' עד שיוציא ראשו ורובו לשם. מכלל דקרון וספינה טמאין משום שמא יוציא.
ומתחיל ומונה מיד. שנטהר, ומונה ממקום שהפסיק בתחלת צרעתו, דימי צרעתו לא עלו לו. אלא בנזירות מועטת. שנדר שלשים ונצטרע בנתים, ולאחר שנרפא וגלח לימי גמרו ולימי ספירו כדכתיב, אינו יכול לגלח לסוף שלשים מתחלת ימי נזירותו ויהיו ימי צרעתו מן המנין, דהא אין גידול שער פחות משלשים. אבל בנזירות מרובה. שאחר ימי צרעתו וגלוחו יש שלשים לנזירות, סלקין ליה ימי צרעתו, דהא איכא גידול שער. מתיב רב שרביה מתחיל ומונה מיד וכו'. פי' הינו מתני' ואע"פ שלא הביאה באותו לשון. אי בנזירות מועטת הא בעינן גידול שער. והיכי קתני אינו מבטל את הקודמין.
<h2>דף נה:</h2>
אלא בנזירות מרובה וקתני מתחיל ומונה מיד. כלומר אחר ספירו, אלמא אין עולין.
בנזירות בת חמשים. והינו מועטת דאמר רב חסדא, והכי קאמר לא שאנו אלא כשאין לו למנות אלא לנזירות מועטת כשהתחיל צרעתו, כגון דנזר חמשין ויתיב עשרין ונצטרע דמגלח לצרעתו, ומשלים שלשים אחר התגלחת, ולא יעלו לו ימי צרעתו, שיגלח לסוף חמשים דנזירות, דא"כ ליכא גדול שער. ומיהו אינו מבטל את הקודמין, הינו עשרים דמנה קודם צרעתו. וה"ה לנזירות בת ארבעים, אם נצטרע אחר עשרה יום. וחמשים לאו דוקא. אבל בנזירות מרובה, כלומר יש מי (ושמיל) [שכשהתחיל] צרעתו, היה לו למנות עוד שלשים, מסלק סלקין לה. וכן הדין אם נזר חמשים ואחד, ונצטרע לסוף עשרים, וגלח לסוף שבועים, הרי לא נשארו מימי הנזירות אלא שבעה עשר יום, ישלים עליהם עוד שלשה עשר, לתשלום שלשים של גדול שער ודיו. נמצא שעלה לו יום אחד מימי הצרעת. וה"ה אם נזר חמשים ושנים ויותר. והא דקאמר והדר יתיב תלתין דנזיר דהא אית ליה גדול שער. ה"פ ועל נזירות מועטת כי הא, לא תקשי לך כדמקשת מעקרא, הא בעי גדול שער ויסתור את הקודמין, דהא אית ליה גדול שער. נזיר שהיה טמא מספק וכו'. פי' ספק נטמא במת, ועוד יש ספק אחר שמא נחלט.
<h2>דף נו.</h2>
אוכל בקדשים לאחר ששים וכו'. כגון שנזר שלשים, ונסתפק אם נטמא יום ראשון במת, וכן נסתפק אם נחלט, מזה ושונה וטובל, נמצא טהור מטומאת מת. בא לגלח כדין נזיר טמא, ועוד מפני חשש הצרעת, (ו)אינו רשאי עד שישלמו שלשים של נזירות דשמא נזיר טהור הוא. לסוף שלשים מגלח, ומביא קרבנות המפורשים פ' שני נזירים לקמן [ס' ע"א] דהינו צפרי מצורע משום חשש הצרעת. וחטאת העוף הבאה על הספק משום ספק נזיר טמא. ועולת בהמה משום ספק נזיר טהור. ועדין אסור לאכול בקדשים מפני שהוא ספק מוחלט, ומוחלט טעון תגלחת שניה, ולסוף שבעה מלבד הראשונה, והבאת הקרבנות כדכתיב בפרשת מצורע. וזה אי אפשר לו לגלח לסוף שבעה אחר תגלחת זו, דדילמא לאו מצורע אלא נזיר טמא הוא, וכיון שכן צריך להתחיל ימי נזירותו מיום זה ואילך, ולא יגלח עד סוף שלשים, ובסוף שלשים מגלח. ובהך תגלחת שניה, ליכא לספוקי בנזיר טמא, שכבר שלמו ימיו, אלא או בנזיר טהור, או במוחלט שגלח שתי תגלחות. לכך הוא מביא עולת בהמה, שיתנה שאם אינו מוחלט שיהא חובה, ואם מוחלט הוא ותגלחת זו של צרעת הוא תהא נדבה. ולמחרת יום תגלחתו, מביא חטאת העוף משום מצורע. דאלו חטאת בהמה אינה באה על הספק, אלא יפקיר נכסיו ויביא חטאת מצורע עני, ואשם לר' שמעון דאמר דאשם מצי לאתנויי. ולרבנן דאסרי, הא אית להו אשם לא מעכבי מלאכול מקדשים. נמצא אוכל בקדשים לאחר ששים. ועדיין אסור ביין ובטומאה, דשמא מוחלט הוא, ותגלחת מצורע אינה עולה לא לתגלחת נזיר טמא, ולא לתגלחת נזיר טהור כדאיתא לקמן בפ' שני נזירים [ס' ע"א], לפיכך צריך עוד תגלחת שלישית. ולא יגלחוה עד סוף שלשים משום גדול שער, ועוד דימי צרעתו אינן עולין לו כלל. לסוף שלשים אלו שהם תשעים עם הראשונים יגלח שלישית. ובהא ליכא לספוקיה במצורע כלל, אלא בנזיר טהור או נזיר טמא, ויביא חטאת העוף משום ספק נזיר טמא, ועולת בהמה משום ספק נזיר טהור. ועדיין אסור ביין ובטומאה, דשמא מוחלט וטמא היה, ועלו שתי תגלחות ראשונות לצרעתו, והשלישית לנזיר טמא, לסוף שלשים אלו שהן מאה ועשרים עם הראשונים, יגלח ויביא קרבן טהרה לבד ממה נפשך. ומותר ביין ובטומאה.
בד"א בנזירות מועטת. פי' של שלשים, אבל במרובה שנזר שנה, אוכל בקדשים לאחר שתי שנים, דתגלחת ראשונה ימתין עד סוף שנה. דשמא טהור גמור היה. ושנית עד שתי שנים. שמא לא היה מוחלט אלא טמא. שלישית עד שלש שנים. שמא מוחלט היה ולא טמא. רביעית לארבע שנים. שמא מוחלט וטמא היה, ותגלחת ראשונה ושניה לצרעתו, שלישית לנזיר טמא, רביעית לנזיר טהור.
ואי ס"ד סלקין ליה תיסגי ליה בשלש שנים ושלשים. כלומר אחר שגלח שנית לצרעתו לקץ שתי שנים, יגלח שלישית לסוף שלשים, שצריך להמתין כדי גידול שער, דאחר שלשים אלו מותר לגלח ממה נפשך, לא מבעיא אם נזיר טמא היה, אלא אפי' היה מוחלט וטהור ממת, מ"מ כיון דימי צרעתו עלו לו כרב חסדא, יגלח לסוף שתי שנים ושלשים תגלחת שלישית. ואחר תגלחת שלישית, ימתין שנה לתגלחת רביעית, דשמא היה מוחלט וטמא, ושתי תגלחות ראשונות למוחלט, שלישית (ואחר תגלחת שלישית ימתין שנה לתגלחת רביעית דשמא היה מוחלט וטמא ושתי תגלחות ראשונות למוחלט שלישית) לנזיר טמא. ועד שיגלח תגלחת נזיר טמא, ויביא קרבנות נזיר טמא, אי אפשר לו לחזור ולמנות נזירות טהרה. אלא ש"מ ימי צרעתו אינן עולין כל עיקר. ולכך לא יגלח שלישית עד סוף שלש שנים, דשמא טמא ממת ומוחלט הוא.
שכן מבטל את הקודמין. פי' אבל ימי חלוטו פשיטא לן דאינו מבטל הקודמין. כדדרשינן לעיל פ"ג מינין [מ"ד ע"א], כי טמא נזרו, למעוטי תגלחת ויין דאין סותרין. ובספרי מיתניא ההוא דהתם ברישא דהך בריתא. ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת. פי' שאינו צריך לגלח בצאתו מן הקבר, אלא באותו שער עצמו יתחיל למנות נזירותו מיום צאתו, ויגלח בו ביום מלאת. והכי איתא לעיל בפרק שלישי [ט"ז ע"ב]. ימי ספירו מנין. תימה תיתי בקל וחומר מנזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזירותו. י"ל האי נמי בימי ספירו ראוי לתגלחת שלו וטעון תגלחת, ודמי לנזיר בימי טומאתו.
<h2>דף נו:</h2>
אלימא בנזירות מועטת וכו'. פי' של שלשים, אמאי קתני אינו מבטל את הקודמין. ואי בנזירות חמשין ואצטרע לעשרין, הא בעי גידול שער. והיכי ס"ד מעקרא דיעלו לו, למעט מן השלשים הנשארים, דקתני תאמר בימי חלוטו וכו'. אינו דין שמגלח על מגעה. ה"ה על אהלה לר' עקיבה כדאיתמר לעיל [נ"ב ע"א]. דחשיב רביעית דם בששה דברים שר' עקיבה מטמא, ואמרינן כי קתני מידי דנזיר מגלח על אהלה. אלמא רביעית דם לר' עקיבה נזיר מגלח על אהלה. והכא לדבריו דר' אליעזר קאמר.
<h2>דף נז.</h2>
ראיתי אחד מהם שנטמא. פי' והם שותקין. אבל מכחישין לא, דעד אחד בהכחשה לא כלום, כדאיתמר פרק האומר [קידושין ס"ה ע"ב]. באומר נזרקה טומאה מביניהם. תימה א"כ יביא כל אחד קרבן ודאי, מידי דהוה אספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא בודאי, ושורפין עליו תרומה, כדמוכח בריש נדה [ב' ע"ב] דגרסינן התם, מקוה שנמדד ונמצא חסר, כל טהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים טמאות, (לר') [ור'] שמעון אומר ברשות הרבים טהורות, ברשות היחיד תולין, רבנן סברי כסוטה מה סוטה עשאוה כודאי אף מקוה כן, אי מה סוטה ברשות היחיד טמא ודאי, אף מקוה ודאי וכו'. י"ל שאני הכא דאחד מהם ודאי טהור. וא"ת למאי דס"ד מעיקרא, מאי קא פריך דספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור, לישני ליה דהכא שאני דאחד מהן טמא ודאי. י"ל דכל חד אוקמיה אחזקיה, דכיון דספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור, הא לא מדמינן ליה לסוטה לעשות ספק כודאי, הלכך אוקי כל חד אחזקיה. ואע"ג דבפ"ק דחולין [י' ע"ב] קס"ד דספק טומאה ברשות הרבים דמטהרינן, לאו משום חזקה, אלא משום דגמרינן מסוטה. במסקאנא לא קאי הכי.
דיקא נמי דקתני איני יודע. פי' מדלא קתני ושכח, משמע דמתחלה אינו ידוע. וא"ת בפרק האיש מקדש [קדושין נ"א ע"ב] פרכינן למאן דאמר קדושין שלא נמסרו לביאה לא הוו קידושין, מדתנן מי שהיו לו שתי כתות בנות משתי נשים, ואמר קדשתי בתי גדולה, ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות, כולן אסורות דברי ר' מאיר. ואע"ג דאינן מסורות לביאה, דכל אחד איכא לספוקי דילמא אחות אשתו היא. ופריק בשהוכרו ולבסוף נתערבו, דיקא נמי דקתני ואיני יודע, ולא קתני ואין ידוע. אלמא איני יודע, משמע שידע ושכח. י"ל דאיני ידוע משמע שידע ושכח, ומשמע שלא ידע מעולם. והתם הכי פירוש דיקא נמי דמצינן למימר, דמיירי בשהוכרו ולבסוף נתערבו, דקתני איני יודע דמשמע נמי הכי, ולא קתני לישנא דלא משמע אלא שידע ושכח, ש"מ דמיירי שלא נודע לו מעולם. וא"ת והא בפ"ק דנדה [ה' ע"ב] אמר זעירי מעת לעת שבנדה מטמא משכב ומושב. ופריך והא קימא לן דכל דבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור, (ובשני) [ומשני] בשחברותיה נושאות אותה במטה דהוי ליה יד חברותיה. והתם תלתא נינהו הנדה וחברותיה, והוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור, כדפריך הכא. י"ל דהתם כגון שיש כילה על המטה והנדה בתוכה וחברותיה חוצה לה. עוד י"ל דלא גמרינן מסוטה אלא כשספק טומאה באה מעלמא כסוטה, אבל נדה דמגופה קא חזיא (לה) [לא], כדאיתא בריש נדה [שם]. והא דפריך התם דבר שאין בו דעת לישאל דמשמע לי' דגמרינן ליה מסוטה. ליתה דמשום דרב גידל דאמר בפרק כשם [סוטה כ"ח ע"ב] כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק טהור ספק טמא יאכל, וכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר הא ספק טמא ספק טהור לא יאכל, כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל. משום הכי פריך מדעת לישאל, לאו דגמרינן מסוטה. עוד תירץ רבינו יצחק הלבן דהתם בנדה חברותיה נשים הן, ואין נשים עושות רשות הרבים אפי' הן מאה.
<h2>דף נז:</h2>
ורב אדא בר אהבה סבר לא תקיפו וכו'. תימה מנא ליה לתלמודא דלרב אדא מותר להקיף קטן. י"ל משמע ליה מדאמר רב אדא דידך מאן מקיף להון, ולא אסר להדיא להקיף ולימא היכי עבדת הכי להקיפן ש"מ דלדידיה שרי. אלא דשייליה לפום סבריה דאסר מאן מקיף להון, וכיון דאמר ליה חובה לטייה. וא"ת אמאי לטייה, כיון דלדידיה שרי. י"ל לדבריו דרב הונא דאסר, לא הוה ליה לאפלוגי בין איש לאשה. ומיהו אנן קימא לן כרב הונא, דסוגיין בריש בבא מציעאה [י' ע"ב] כותיה, דאמרינן מאי ביניהו איש דאמר לאשה אקיף לי קטן. כלומר דשליח לאו בר חיובא, אלמא לאשה לא מזהר רחמנא, ומדנקט אשה ולא אמר איש דאמר לאיש, משמע דאיש המקיף את הקטן חייב, והוה ליה שליח בר חיובא, והינו כרב הונא. וא"ת א"כ לימא התם איש דאמר לאשה אקיף לי גדול, דהא לרב הונא שליח לאו בר חיובא הוא. י"ל דאורחא דמלתא היא דגדול לא שביק לה להקיף. ויש אומרים שגדול הניקף מן הגוי שפיר דמי, כיון דגוי המקיף לאו בר חיובא הוא. וליתה דהא כרב הונא קיימא לן דלא מקיש מקיף לניקף. ועוד דאפי' לרב (הונא) [אדא] מקיף הוא דלא מיחייב כשניקף לאו בר חיובא הוא, דמשמע ליה דלא תקיפו פאת אפאות בניקף בר חיובא אזהר רחמנא. אבל כשניקף בר חיובא, ומקיף לאו בר חיובא אסור. וישראל דמקיף ליה לגוי אסור, דהוה ליה כמקיף את הקטן דאסור לרב הונא.
<h2>דף נח.</h2>
יכול אף מצורע כן ת"ל ראשו. פי' קס"ד השתא דמדינא לא אצטריך קרא דעשה דוחה לא תעשה שאינו שוה בכל, דאפי' שוה בכל דחי מגדילים, וכי איצטריך קרא להקפת כל הראש שמה הקפה. ומאן דמוקי ראשו ללאו גרידא מאי טעמא לא נפק ליה מגדילים. פי' דאילו הקפת כל הראש [דשמה הקפה] נפקא לן מסברא, כי היכי דלמאן דמוקי ליה ללאו ועשה, אית ליה דשמה הקפה, נפקא ליה מסברא, דמה לי כל הראש מה לי פאת בלחוד.
<h2>דף נח:</h2>
[כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה] וקשה להר"ם [דאמאי קאמר] כהן מנזיר לא יליף, הא אי הוה שתיק מכהן, לא ידענא דבעי תער במצורע כדאמרנא. ועוד דאיהו קא מותיב ליה למאן דמפיק ראשו ללאו גרידא, ומהדר ליה למאן דאמר ראשו לנזיר, מדקאמר כהן מנזיר לא יליף. י"ל דאיידי דמתרץ למאן דדריש ראשו ללאו גרידא, מתרץ נמי למאן דמוקי ליה בנזיר. ואע"ג דמצי למימר דאתא לאשמועינן תער, אידי דבעינן למימר דבעלמא לא גמרינן מנזיר שכן ישנו בשאלה, אמר נמי דכהן אצטריך מהאי טעמא. וא"ת ואמאי לא גמרינן מיניהו בעלמא, תיתי חדא מתרתי, דכי פרכת שכן ישנו בשאלה, כהן מצורע יוכיח, מה לזה שאינו שוה בכל, נזיר מצורע יוכיח. י"ל שאני עשה דמצורע דאיכא שלום הבית, כדאיתא בפרק שלוח הקן [חולין קמ"א ע"א]. אי נמי איכא למפרך מה לשניהם שכן יש בהן איסור גלוח, זה בזקנו וזה בראשו. ומיהו קשיא דבכולה סוגיין לא פרכינן לה להך פרכא דמצורע לעלמא.
<h2>דף נט:</h2>
מאי נעביד ליה לדקי דלא ליסרו. פי' בערוך באות דק, אם יזרוק הדם קודם גלוח ראשו, ויניח האמורים להקטיר, עם הזבחים שיביא לסוף שלשים, אי איפשר שלא יסריחו הדקין והמעיין, הלכך מותר להקטירם ע"כ. ונראה לי לפרש לפי דבריו מאי קאמר ר' יהושע א"כ נמצא זה מביא קרבנותיו מחוצין כשיטהר, דמחוצין יביאם, דאי אמרת ימתין עד סוף שלשים יסריחו. וכי תימא ר' יהושע משום דדעתיה דידיה למעבד, כדקתני איהו שיביא אחד מן השוק, קאמר הכי לדבריך יביאם מחוצין, אבל אי עביד כדידי לא יביאם מחוצין. הא ליתה דמאי קושיא אין הכי נמי יביאם מחוצין ומה בכך, אי משכח קרא או טעמא דליכא ליעבד הכי לימא, אבל מאי א"כ נמצא מביאן מחוצין, אין הכי נמי לבן זומא ופשיטא דלא ימתין דא"כ יסריחו.
<h2>דף ס:</h2>
אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים. פי' ביום השמיני. לאחר לאו דוקא, שהרי בשמיני לתגלחת ראשונה, יביא קרבנות מצורע, ובו ביום מותר לאכל בקדשים. ואע"ג דאיכא לספוקי בנזיר טמא, והוה ליה מחוסר כפורים, והוה לן למיסריה באכילת קדשים. לא מקרי מחוסר כפורים, אלא בשביל צרעת שטומאתו מגופו.
לאחר שבעים וארבעה ימים. שבעה ראשונים מונה משום דטמא ודאי, ומגלח לסוף שבעה, ולא קודם לכן, דשמא לאו מוחלט הוא. ובאותן שבעה מזה שלישי ושביעי, ובשמיני מביא חטאת העוף. ולא יגלח עד סוף שלשים, שהוא מגלח משום ספק מוחלט. הרי גלח שתים לחלוטו, ומונה עוד שבעה, ויגלח שלישית כדין נזיר טמא. דדילמא מוחלט הוא, והתגלחות הראשונות לחלוטו הן, ומונה עוד שלשים, הרי ע"ד.
טמא ודאי ומוחלט ודאי וכו'. יגלח יום התחלת נזירותו ובשביעי, ויביא קרבן מצורע בשמיני, ויאכל קדשים. וימנה שבעה לנזירות טומאה ויגלח, שהראשונות לא עלו לנזירות טומאה, וימנה שלשים, הרי מ"ד. זה לפני ביאת מים וכו'. ותו לא גרסינן עד תאני ר' חייא.
<h2>דף סא.</h2>
הני ארבע תגלחות משום מצוה וכו'. לא מהדר אתגלחות דמתני', דאיירי בספק מוחלט וספק טמא, דליכא במתני' תגלחת דלא נסתפק בה משום נזיר טהור או משום מוחלט, והני הא נפקי לן בפ' ג' מינין [מ"א ע"א] מקראי דבעו תער. אלא אד' תגלחות דטמא ודאי ומוחלט ודאי קא מהדר. והכי קאמר הני ד' תגלחות כלהון מצוה. כלומר אפי' שלישית, שאינה אלא לנזיר טמא. ובדין הוא דלימא תגלחת נזיר טמא צריכה תער או לא, אלא דנקט ד' תגלחות משום דאיירי בהו.
אפי' סכייה נשא. פי' והוא שיגלח קצת השערות במספרים או בתער, דאי סכייה נשא לכוליה רישיה, תו לא הדר ביה שער, כדאיתא בפרק החובל [ב"ק פ"ו ע"א], ולא מצי למעבד תגלחת שניה של טהרה. וה"ה דמצי למבעי אי מגלח ליה במספרים מאי, כדבעי בסכייה נשא, אלא דנקט חדא וה"ה לאידך.
ת"ש ומגלח ד' תגלחות וכו'. פי' דכיון דכאיל להו לכלהו, ש"מ חד דינא אית להו דבתער ואפי' שלישית, שהיא אך משום ספק נזיר טמא צריכה תער משום נזיר טמא. ואיכא דגריס ואי ס"ד משום עבורי שער אפי' בשלשית נמי סגי. וקשיא להאי גירסא מאי קא מיתי הא בכל התגלחות יש לספק במצורע או בנזיר טהור ואפי' בשלישית.
מנא הני מילי. פי' כיון דבשאר נדרים דינו כישראל, כדדרשינן איש איש לימד על הגוים שנודרין נדרים ונדבות כישראל, הוה לן למיגמר נזירות מנדרים, דהא גמרי אהדדי כדאיתא בריש נדרים [ג' ע"א]. מי שנפשו קנויה לו. פי' האי קרא בנדרים הוא, אלא דגמרינן נזירות מנדרים, מנדר נזיר להזיר כדאיתא בריש נדרים. מידי כבוד כתיב. הא דלא פריך נמי הכי לענין ירושה מידי ירושה כתיב. משום דסתמיה דאב לענין ירושה הוא, וכיון דכתיב אביו כמאן דכתיב המורישו דמי.
<h2>דף סא:</h2>
ודילמא כרת הוא דלא מיחייב. תימה הא למה לי קרא, מהיכא תיתי דליחייב כרת גוי. לא אפרקה בתוספות. ולי ניחא, דדילמא משום קדושת המקום, כל הנכנס בו בטומאה יכרת קמ"ל דלא.
רב אחא בר יעקב אמר וכו'. פי' אדרשא דמי שיש לו אב מהדר, ולומר דמי שיש לו אב לענין ירושה המפורש בתורה, וזו מפורש היא דכתיב והתנחלתם וכו'. דהכי משמע לאביו שכל דיני ירושה המפורש בתורה יש לו. אי הכי עבד נמי. פי' וכי תימא הא אתרבו עבדים מאליהם, גויים נמי ליתרבו מאיש איש. וה"ה דאשינוייא קמא דמי שיש לו טהרה יש לו טומאה פריך.
לעולה פרט לנזירות. תימה כיון דגויים אמעיט לגמרי מנזירות, א"כ למה לי לעולה פרט לנזירות, השתא נזיר לא הוי, קרבן נזירות מייתי. י"ל דאצטריך לאשמועינן שלא יביא קרבנות נזירות, כדי לפטור ישראל נזיר מקרבנותיו.
<h2>דף סב.</h2>
לאיתויי מופלא גוי. תימה ישראל דרבנן, וגוי דאוריתא. י"ל דודאי ישראל הוי בכלל בל יחל כי גדול, הלכך דרשינן כל היכא דליתיה בבל יחל ליתיה בהפלאה, וכדאמרינן בפרק [בא] סימן [נדה מ"ו ע"ב]. אבל גוי דלא אתי לבל יחל לא דרשינן הכי.
אחד הפלאה לאיסור וכו'. פי' תרי יפליא כתיבי חד בנזירות וחד בנדרים. ואיש לא דריש, אלא יפליא בלחוד. ואיידי דכתיב יפליא, כתב איש דאורחיה דקרא בהכי.
<h2>דף סב:</h2>
שאינו מפר נדרי עבדו. פי' אם נדר בנזיר ורצה האדון וחלה נזירות אינו יכול להפר. הפר לעבדו יצא לחירות. פי' הפר לאו דוקא, אלא מיחה בו ואחר כך נשתחרר, הרי העבד צריך להשלים נזירותו. עבר מכנגד פניו. פי' ברח. ובגמ' [ס"ב ע"ב] מפרש.
<h2>דף סג.</h2>
ירד לטבול במערה. פי' אפי' מטומאת שרץ. דאי מטומאת מת, מאי אריא צף אפי' משוקע טמא דחזקת טמא טמא. ופי' משוקע בקרקע המערה משוקע ממש ומכוסה. דאי אינו מכוסה, הא אמרינן בגמ' [ס"ג ע"ב] דבמים לא אקרי טומאת התהום.
מה דרך בגלוי. פי' וגמר נזיר מפסח. ומיהו בפ' כיצד צולין [פסחים פ"א ע"ב] אמרינן במחוורת לו, אשכחן נזיר עושה פסח מנא לי, הא משמע דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דלתרויהו לא גמרינן נזיר מפסח, והכי נמי איכא לפרש הכא. כי מכירה וכו' מאי הוה. והתם פריך מינה, אפי' למאן דאמר כדרך, דנימא עד דידעי בה כולי עלמא כדרך, והלכך כי מכירה אחד בסוף העולם מאי הוי. מאי שנא תרומה וכו'. התם לא פריך הכי, דסבירא לה לההיא סוגיא דלא גמרי אהדדי.
ר' אליעזר היא דאמר תגלחת וכו'. דלרבנן דאמרי אחר זריקת דם מותר ביין, מה לי נודע לו עד שלא גלח או משגלח, הא(י) אין נזירות תלויה אלא בזריקת דם והוה ליה למימר אם עד שלא נזרק או משנזרק וכו'.
<h2>דף סג:</h2>
צריכה למימר דסותר. תימה מאי קאמר הא אצטריך לאשמועינן שטומאת התהום סותרת, כשנודע לו עד שלא יגלח. י"ל דמרישא נפקא דקתני משגלח אינו סותר, הא עד שלא גלח סותר.
אי לרבנן פשיטא דכלן סותר. פי' כל שנודע לו קודם זריקת הדם כדפרי' לעיל הא מני ר' אליעזר היא דלרבנן קודם גלוח כאחר גלוח. ומיהו ה"ה דמצי למבעי לרבנן בנזירות מרובה, דלעיל פ"ג [ט"ז ע"א] משמע דבנזירות מאה יום אם נטמא לאחר מאה אינו סותר [אלא] שלשים, ובניטמא תוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת, מצי למבעי אם יסתור מאה או לא. אפי' לתרומה טהור. כדין ספק טומאה ברשות הרבים. בד"א במהלך ברגליו. פי' בד"א דיש לו מקום לעבור לתרומה טהור במהלך ברגליו. אבל טעון או רכוב טמא. פי' לתרומה, אבל לנזיר ופסח לא, דבדידהו גמירי טומאת התהום.
<h2>דף סד.</h2>
ה"ג אם תמצא לומר לאו בתר כלי אזלינן. מת על גבי שרץ מהו וכו'. אם ת"ל כמאן דמחתא בכלי דמיא. שרץ על גבי נבלה צפה מהו וכו', אם ת"ל האי כזית והאי כעדשה. שרץ על גבי שרץ מהו וכו'. אם ת"ל כיון דמפסקי מהדדי לא. שרץ על גבי נבלה שנימוחה מהו וכו'. אם ת"ל האי אוכלא הוא. שרץ על גבי שכבת זרע מהו וכו'. אם ת"ל כיון דמגופיה קא אתיא כאוכלא הוא. שרץ על גבי מי חטאת מהו. וה"ה דמצי [למנקט] אפר במים דעלמא, אי חשיב משקה או לא. אלא רבותא נקט משום דאיכא למימר הרי שם משקה עליהן דמי חטאת מיקרו.
<h2>דף סד:</h2>
מודינא לך בנזיר דמחוסר תגלחת. פי' תגלחת טומאה, דמתני' הא מיירי במחוסר טבילה, א"כ לא גלח, אבל רב המנונא בשגלח תגלחת טומאה. אמר ליה אף אנא מודינא לך בנזיר ופסח דלא מחסר כלום, כלומר בשטבל וגלח. ואמר רב כהנא הינו טעמא משום דמחסרא. כלומר דרב כהנא פריש טעמא דסופא דאחר מלאת לראשונה שהוא תוך מלאת לשניה אמאי לא תביא. משום דמחסרה קרבן של לידה ראשונה, שלא יצא עליה שעה הראויה לקרבן, ע"י שילדה [שנית, ולא הספיקה למלאות לידה שניה עד שילדה] שלישית, והלכך דין הוא שתפטר בקרבן אחד.
התם נמי מחסרא הערב השמש. כלומר והוינן בה בלידה שלאחר מלאת דקתני רישא תביא, אמאי הא מחסרא הערב השמש, דמי לא עסיקינן שלא טבלה עדאין, הרי אף לאחר מלאת לא יצאה לה שעה הראויה לקרבן. ויש מפרשים והא מיחסרא הערב השמש, שהרי היא צריכה לחזור ולטבול ביום שמנים ואחד אע"פ שטבלה כבר לסוף י"ד יום, משום דמחוסר כפורים היא, ואינה אוכלת בקדשים עד שתטבול, כדתנן בפ' חומר בקדש [חגיגה כ"א ע"א], אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש, וכיון דבעיא טבילה בעיא נמי הערב השמש. וליתיה להאי פירושא, דלא תנן צריכין הערב השמש, אלא צריכין טבילה, ודיקא התם טבילה אין הערב השמש לא.
המוצא מת וכו' נוטלו וכו'. פי' בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] אמרינן קבר הידוע אסור לפנותו, כלומר שנודע שנקבר שם, וכיון שהוא ידוע, חוששין שמא נקבר שם דרך קבע. קבר הנמצא, דהינו שלא נודע אלא מצאנוהו דרך מקרה, מותר לפנותו. שכיון שלא נודע לבני אדם, ודאי באקראי בעלמא קברוהו שם לא דרך קבע. ומתני' בנמצא.
מצא שלשה אם יש בין זה לזה וכו'. פי' שכיון שמצא שלשה, הוחזק בבית הקברות, ואסור לפנותו [וצריך] (ו)לבדוק הימנו ולהלן עשרים אמה אם יש קבר, לפי שדרכן היה לקבור במערות. וקסבר האי תנא דתוכה של מערה ארבע אמות על שמנה כר' שמעון והכי איתא בפרק המוכר פירות [ב"ב ק"א ע"ב]. ובארבע אמות יש שני כוכין, שרחב הכוך אמה, ובין כוך לכוך אמה ריוח, וחצי אמה ריוח בין הכוך הסמוך לכותל עד הכותל, וכן בכותל האחר, הרי ב' כוכין בארבע אמות. וכן בארבע אמות השניים, דארכה ח' אמות, ואורך הכוך שלש אמות כאורך המת, ובין כוך זה ראשון לשני שאחריו אמה ריוח, וחצי אמה ריוח סמוך לכותל שבראשו של זה, וכן לכותל השני, הרי ב' אמות ריוח, וששה לב' כוכין הרי שמנה. נמצא בכל המערה ארבעה כוכין שהם ארבעה מתים, וכין שמצאוה שלשה הוחזק בכך בית הקברות. ולא גרסינן כמלא מטה וקובריה, דגבי חצר המערה מיתניא בפרק המוכר.
<h2>דף סה.</h2>
בודק הימנו ולהלן עשרים. פרק המוכר [ב"ב ק"ב ע"א] פריך עשרין ותרתין הויאן, לשתי מערות שש עשרה, ושש אמות לחצר שבין מערה למערה, הרי כ"ב. ומשני בנפלי שדרכן היה לעשות מערה קטנה לנפלים סמוך לגדולה, ואותה של נפלים דיה בשש אמות ארך. ואיכא דמוקי לה כרבנן דאמרי התם תוכה של מערה ארבע (עד) [על] שש. ופריך תמני סרי הויאן, ופריק דבדיק באלכסונא. כלומר כדי לבדוק יפה, דרך ארך בשפוע רחב שימצא אם יש שם מת, ומה שהוא מתעקם מפני בדיקת האלכסון, עולה לשתי אמות הרי עשרים.
פרט למצוי. פי' שאם היה קבר ידוע לא היה נוטלו, כדפרישית במתני' וכדאמרי' בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב]. וא"ת והא התם אמרינן גבי קבר הידוע אסור לפנותו, שאם פנהו מקומו טהור, והכא יהבינן ליה תפיסה. י"ל דהתם לאו בתפיסה איירי והכי קאמר פנהו כדינו הקרקע טהור. וי"מ פרט למצוי הינו אחד ידוע ושנים תחלה דבסמוך. מת שחסר אין לו שכונת קברות. פי' דהכי גמירי הלכתא. אחד ידוע ושנים תחלה וכו'. הכי נמי גמירי הלכה, אי נמי כיון שהאחד ידוע והשנים תחלה, אם איתה דבתורת קבע נקברו שם, כי היכי דחד ידוע השנים נמי הוו ידיעי.
קיסמין. פי' מארון של שיש שנפחת. קוססות, קווזות אדמה. וי"מ קוססות, בשמים שבארון שקססו ויבשו כדכתיב [יחזקאל י"ז] את פריו יקוסס ויבש. וליתה דאם כן נעשין הן גנגלין מידי דהוה אארון של עץ.
<h2>דף סה:</h2>
לא האי מפנה ליה לגבי הנך. פי' דאיגלאי מילתא למפרע דדרך קבע נקבר שם, דבית הקברות הוא. ולא הנך תרי מפני לגבי האי. פי' אינו צריך כיון שפנן בהתר פנן. ואית דגרסי "ומשוי ליה שכונת הקברות". פי' שיהא בודק משם ולהלן כ' אמה.
כיון שנתנה רשות לפנותו. שבהתר פנה השנים, אף השלישי מפנה למקום שירצה. שבאחד לא נתקן דין שכונת הקברות. אי נמי הכי גמירי הלכה.
בדק ולא מצא. פי' בדק באחד מן הרוחות ולא מצא, מי אמרינן כיון דברוח זה לא מצא, אינו צריך לבדוק שאר הרוחות, דמדהכא לא אשכח הכא נמי ליכא. אמר רב שכונת בית הקברות. פי' שכונת הקברות של שלשה שמצא יש לו(מר). כלומר שאסור לפנותו, אבל לא יצטרך יותר. וי"מ בדק ולא מצא מהו שיצטרך לחפור עד שמגיע לסלע או לבתולה.
כל ספק טומאת נגעים בתחלה. במס' נגעים [פ"ה מ"ד] מפרש כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואינו ידוע איזה פשה טהור פי' זהו מי שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה מפרש כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה כגריס ובזה כסלע ולבסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד לסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואינו ידוע איזה כיהה שניהם טמאין עד שיחזרו שניהם להיות כגריס פי' דכל חד אוקמיה בחזקת טומאה מפני שנזקק לטומאה.
אי הכי אפי' משנזקק לטומאה נמי. פר"ת ז"ל דהא לא אצטריך קרא ללא נזקק לטומאה, דתיפוק לי דאוקמיה אחזקיה, אלא לנזקק לטומאה. אלא כי אתמר דרב יהודה אדר' יהושע איתמר. אפי' משנזקק לטומאה. אבל מתני' דהכא אפי' נזקק, נפיק לן מסברא.
ור' יהושע [אמר] קיהה. פי' הקהה שני התלמידים, ודילמא קיהה וטמא. תימה היינו ת"ק. יש לפרש ודילמא קיהה וטמא ופליג את"ק (דמטהר) [דמטמא] ליה מספק, ור' יהושע בא לומר שהוא ספק מצורע, ומנא לן דקיהה וטיהר לגמרי. אמר קרא לטהרו וכו'. פי' ליכא למימר ספק מצורע אלא או טהור גמור או טמא גמור.
בשבעה דרכים וכו' במראה. פי' שראה איש ואשה נזקקין זה לזה ור' יהודה פליג במס' זבין [פ"ב מ"ב] דאפי' ראה בהמה וחיה נזקקין. אונסו. פי' מאכל והנך שבעה דקתני. ספקו. בגמ' מפרש. והזב את זובו. פי' והזב חדא את זובו תרתין, מכאן ואילך לזכר ולנקבה, הוקש זכר לנקבה.
<h2>דף סו.</h2>
לא תימא ספק חזא וכו'. פי' בפרק המפלת [נדה כ"ב ע"א] משמע דזיבה דפתיכא ביה שכבת זרע לא סתרה אלא יום אחד, זיבה דלא פתיכא בית שכבת זרע סתרא שבעה. והכא מיירי שנמצא על הבגד זיבה ושכבת זרע, ולא ידע אי האי לחודיה והאי לחודיה ויסתור שבעה, או פתיכי ולא יסתור אלא יום אחד.
איידי חולשא וכו'. פי' להכי אמרינן דקרי פוטר זיבה הבאה אחריו, דאיכא למימר משום חולשא שנתרוקן משכבת זרע הוא דחזא זיבה, וקרינן ביה ולא מחמת אונסו.
אמר ליה רבא והא תנן גר שנתגייר מטמא בזיבה מיד ואמאי אין לך חולי גדול מזה. הא גרסא והא פירושא, גר שראה קרי קודם שנתגייר, וראה זיבה משנתגייר מטמא בזיבה, ולא פטר קרי זיבה. ואם איתה דטעמא דקרי פטר זיבה הבאה אחריו משום חולשא, גבי גר נמי נימא הכי דאין לך חולי גדול מזה, דכי היכי דבדקינן גר שנתגייר בחולי לפטרו מן הזיבה הכי נמי נפטריניה משום קרי דאין לך חולי גדול מן הקרי לענין פטור זיבה.
אלא תנאי היא. פי' דרב (הונא) פפא ורב אדא ליתה דודאי טעמא דקרי לאו משום חולשא, אלא משום גזרת הכתוב, דדרשינן בספרי [פ' כי תצא] והיה לפנות ערב ירחץ במים מפני שהקרי פוטר זיבה הבאה אחריו כל מעת לעת, והלכך לא שנא נזקק ולא שנא לא נזקק אמרינן דקרי פוטר. ושכבת זרע דמתני' לאו בזיבה איירי כלומר שלא יפטרנה, אלא כדאמרינן מעיקרא למשא וכי הני תנאי היא דאמרי דקרי דזב מטמא במשא, דתניא שכבת זרעו של זב וכו'. פי' כשראה הקרי תוך מעת לעת לזיבה. וא"ת ליתי ממתני' דכלים [פ"א מ"ג] דתנן למעלה מהם זובו של זב ושכבת זרעו שמטמא במשא. י"ל דמשמע ליה שרגלים לדבר דקתני במתני' דוקא שכבת זרעו שרואה סמוך לזיבה דבהא שייך רגלים לדבר. דשמואל רמי כתיב כי יהיה בך איש וכו'. פי' אשר לא יהיה טהור משמע שהוא זב, מקרה לילה הינו שאם ראה קרי תוך לילה אחר שראה הזיבה, תגרום הזיבה טומאת משא לקרי. וכתיב לפנות ערב. דמשמע אחר שפנה הערב של יום הזיבה והינו מעת לעת וכדדרשינן נמי בספרי כדפרישית לעיל. ואידך הא דכתיב לילה וכו'. א"ת ואידך לפנות ערב למאי. י"ל לכדדרשינן בספרי דקרי פוטר זיבה כל מעת לעת.
